שביעי

29 | 14.01.22 | י"ב בשבט תשפ"ב | 471 גיליון שביעי הילד שמ לב שאמא חולמת, "אמא, את לא שומ עת אותי בכלל", אומר בקול מתפנק. היא שותקת ומ תכלת עליו במבט כזה, שהוא לא אוהב. הוא שוקל בדעתו אמ להיעלב אבל הבטנ שלו מקרקרת והוא מכריע בחכמתו הילדותית להניח לזה. הוא רצ לחדר, תולה את התיק במקומ, כמו שאמא אוהבת, וחוזר מהר לשטופ ידיימ לפני האוכל. היא גונזת את המחשבות והזכרונות ומגישה לו את הארוחה כמו כל יומ. הוא אוכל, משחק. אחר ככ היא עוזרת לו להכינ שיעורימ. עובר עליהמ אחר צה ריימ כמעט רגיל. היא מחכה לערב, לדבר עמ בעלה. הע ק עמ האבנימ, לא נראה לה. בערב, בעלה מגיע ממרפאת השיניימ שלו, המ יושבימ לאכול ארוחת ערב. היא מ פרת לו על האבנ וקולה רועד. "מה את מתרגשת? כ הכל ילד. כל החברימ שלו עושימ ככה. אז גמ הוא עושה. אל תתרגשי". "הבנ שלי רוצה לזרוק אבנימ על אנשימ ואתה אומר לי שלא אתרגש?" היא נ ערת. "תשתקי", בעלה מרימ את הקול, היא שונאת כשהוא עושה את זה. בזמנ שהוא כוע הוא נראה בעיניה ערבי רע ומפחיד, "אני אומר לכ שזה משחק ילדימ ואינ מה להתרגש. אז אינ מה להתרגש". הוא דופק על השולחנ, ואז הוא מו יפ בקול לוחש וקולו נדמה כלחישת נחש, "אל תדאגי, הוא לא יזרוק על אנשימ, רק על יהודימ", הוא אומר וחיוכ ציני על פניו. "יהודימ המ לא אנשימ בעיניכ?" קולה רועד, היא מרגישה את פעימות ליבה. "לא", הוא קמ לשטופ ידיימ, "תכיני לי קפה", הוא הולכ ל פה ב לונ. היא מ תכלת על גבו, "אני לא אישה בשבילכ?" הוא מ תובב אליה, מ תכל עליה במבט שהיא לא מכירה, "לא". "אז מה אני?" "יהודייה", הוא מ ננ, "יאללה תכיני קפה", הוא מתיישב על ה פה מרימ רגליימ על השולחנ ומדליק את הטלוויזיה. היא מביאה לו את הקפה, מוקצפ כמו שהוא אוהב. היא יושבת על כי א לידו, הוא לא מ תכל עליה, מרותק למ כ. "האני", היא פונה אליו בזהירות. "הא", הוא עונה ולא מפנה את מבטו. "ואמ הוא יזרוק, ומישהו ייפגע, והמשטרה תיקח את הבנ שלנו, זה גמ משחק ילדימ?" הוא מ מיק גבותיו מצטמצמות נשימתו נעשית מהירה, הוא מכבה את הטלוויזיה ובשקט שנוצר, קולו נשמע כמו צווחה, "מה את רוצה ממני? יהודייה מטומטמת". היא מתחצפת אליו ואומרת בלי לחשוב על התו צאה, "אתה צודק, אני יהודייה מטומטמת שהתחת נתי איתכ. שלא שמעתי בקול ההורימ שלי. שבחרתי בכ ולא בעמ שלי. כנ אני טיפשה. ועכשיו הבנ שלי לומד להרוג יהודימ..." טירה אדירה נוחתת על הפנימ שלה ומשתיקה אותה. הוא מדליק שוב את הטלוויזיה. היא רצה לחדר, הלומה ובוכה. מ תכלת על עצמה במראה, ימנימ אדומימ בצורה של כפ היד שלו, נראימ על פניה הבוערות, וזרזיפ של דמ נוזל מאפה. צעדימ קטנימ מתקרבימ אליה, היא עוצרת את בכייה נשימתה קטועה, "אמא", הבנ שלה מלטפ את גבה בידו הקטנה, היא מ תובבת אליו, הוא מחבק את האבנ ביד השנייה, "קחי, אני לא אזרוק אותה, אל תבכי". היא מניחה את האבנ על השולחנ של המראה, ומ חבקת את הילד שלה, היהודי, חיבוק אמיצ. בכייה גובר. הילד מרימ את מבטו אל אמו ובאצבע רכה מנגב לה את הדמעות. "אל תבכי אמא, אני אהיה ילד טוב". "אתה ילד טוב", היא אומרת ובוכה. "אז למה את בוכה? בגלל שאת יהודייה?" "למה אתה חושב שאני יהודייה?" "שמעתי את אבא אומר לכ. גמ אני רוצה להיות יהודי", הוא מחניפ לה ומתרפק עליה. הטלוויזיה מרעישה ומכ ה על הדיבורימ המתוקימ בינ אמא לבנה. באותמ רגעימ מורנ מחליטה לעשות ופ לחיימ הללו. עוד חודשיימ הבת שתיוולד לה, תהיה יהודייה גאה. הילדימ שלה לא יהיו אלימימ. איכ היא תעשה את זה? אלוקימ גדול. היא מכני ה את היד למגירה של השולחנ וממששת • את הדפ של ארגונ להב"ה בתחתית. תנו לסיפור לייק בדף התחרות אהבתמ? לדיווחים ולתרומות: 074-787-13-90 ושירים על מנת לשכנע את הבת שלא תיפול לבור ההתבוללות. בשבועות הקרובים נביא לכם את החיבורים שעלו לגמר, נשמח שתדרגו את הסיפור דרך סריקת הברקוד. או חפשו בגוגל: "תשכנעו אותה - להבה".