שביעי

04.02.22 | ג' באדר א' תשפ"ב | 474 גיליון שביעי | 30 ה זמנו מלאווח. מזל הלכה לשבת בשולחנ הפורמייקה הצהוב. מה, אז זהו? זו הפעמ האחרונה? ארוחת הערב של האולפנה לא כל ככ ה פיקה, אז בימי שלישי של פשטידת הקישואימ התרגלנו להזמינ משהו טעימ אצל שמעונ. לא היינו אפילו באותה כיתה, אכ כשמזל ראתה את תאוותי למאכל התימני, היא הציעה ללמד אותי להכינ מלאווח. "מה, אפשר!?" לתדהמתי לא היו גבולות. תמיד חשבתי שמאכלימ מגיעימ באריזות פל טיק. קנינו קמח ומרגרינה והיא הראתה ב בלנות איכ מעמידימ בצק, מועכימ בפנימ מרגרינה ומחכימ. יחד עמ בצק העלימ נולדה גמ חברות מגששת. דיברנו מה צופנ לנו העתיד והאמ יש לחברות כמונו יכוי להישאר יחד כשאני אמורה ל יימ שמינית והיא - ממשיכה ללמוד. יפרתי לה על ה פרימ שקראתי והיא ה בירה לי איכ מבשלימ. לאט לאט היא נמשכה לקרוא את מה שהמלצתי לה והתחלתי להבינ קצת את רזי בישול. "אז מה", היא שאלה, "את מאמינה שזו הפעמ האחרונה? מחר מ יבת ה יומ ואת כבר לא תהיי כאנ." "כנ, ופ ופ! אני לא אתגעגע לשומ דבר." מזל עיוותה את שפתיה וחזרה אחריי. "לשומ דבר?" "כמובנ שיש בנ אדמ אחד שאני אתגעגע אליו." מזל הנהנה כאילו מאשרת בעצב את רגשותיי. לעצב לא היה שומ מקומ בלב שלי. גמרתי עמ המקומ הזה ואני אוכל ופ ופ לעשות כל מה שאני רוצה. "ומה עמ ה'או הנרי' הזה שלכ?" הרמתי את עיניי מההר הניגר של העגבניות המרו קות. מה הוא קשור? הייתי בקטע של ה ופר וגררתי אותה איתי בהתלהבות. "את זוכרת את ה יפור הזה עמ שני החברימ שקו בעימ להיפגש אחרי עשרימ שנה? בואי נקבע גמ אנחנו!" "מה, אבל עשרימ שנה זה המונ זמנ את באמת חו שבת שנחכה כל ככ הרבה? בואי נפגש שבוע הבא!" אמרתי תוכ כדי חיתוכ המלאווח במזלג. אבל ידעתי שהיא צודקת. המרחק הגיאוגרפי בינ מקומות המגו רימ שלנו )איפה המקומ המשונה הזה - קריית המ דבר( והרצונ שלי לשכוח מהאולפנה יהרגו כל קשר. אחרי עשרימ שנה: האישה במטפחת עמדה מתחת לפרגולה מכו ת הוורדימ הצהובימ ומלמלה פ וקימ מתהילימ שהיא אחזה. בתאורת הרחוב נראה היטב שגבה הצנומ בקו שי יכול לתמוכ בעובי הצעיפ שלראשה. היא נא נחה והתיישבה על פ ל מוכ, כשעיניה לא זזות מהאותיות הזעירות. היא כנראה שמעה צעדימ וה תכלה לראות מי מתקרב, בחורה בלונדינית עמ גופייה בצבע תכלת התיישבה ב פ ל לידה ושלפה יגריה. במבט שני הבלונד היה צבוע והמייק-אפ כי ה כמה קמטימ. "תגידי, זו באמת את?" "באמת אני מה?" היא הושיטה שתי כפות ידיימ לצדדימ. "זו שאלה פילו ופית או דתית כזו?" היא הציתה את ה יגריה והתחילה לעשנ. "אז, לענות אחד אחד, תמיד הייתי אני ותמיד אהיה ו-לא אני לא רוצה // מיכל דרייזין או הנרי תחרות החיבורים של ארגון להב"ה. המטרה שלנו בלהב"ה להקדים תרופה למכה, להגיע לנערות ולנשים לפני שהן מגיעות לכפר. לשם כך השקנו תחרות חיבורים, מאמרים, סיפורים הגמר! freepik איור: