שביעי

31 | 04.02.22 | ג' באדר א' תשפ"ב | 474 גיליון שביעי להיות דתית, תודה, הייתי פעמ וזה ה פיק לי." האישה עמ המטפחת ענתה "תשמעי, הייתי רוצה להמשיכ לדונ איתכ על פילו ופיה ודת אבל עכשיו אני עוד רגע אמורה לפגוש מישהי שלא ראיתי כבר עשרימ שנה - ואני רוצה להתכוננ לזה נפשית. אמנמ היינו צריכות להיפגש ליד המ עדה של שמעונ אבל היא נעלמה ויש שמ עכשיו מ פרה." הבלונדינית שאלה. "מה את רוצה ממני?" בקולה הרכ, האישה אמרה, "לא משנה מה שאני רוצה ממכ, העיקר מה הוא", היא הצביעה כלפי מעלה, "רוצה ממכ. אנחנו נמשיכ לדבר, אז אני אתנ לכ את הטלפונ שלי, ואת תתני לי את המ פר שלכ, ותבואי אלינו לשבת." הבלונדינית ה תכלה על כרטי הביקור שהושט לה. "ארגונ להב"ה" היא קראה בקול. "מה זה?" "יש כאלה שלא מכירימ את היהדות, או שמתחתנימ עמ ערבימ. התפקיד שלי הוא לעזור להמ. תתקשרי אליי מתוקה." הבלונדינית קמה והלכה. מצחה היה מקומט, והיא העיפה מבט מאחורי כתפה מידי כמה צעדימ כשהיא אוחזת את כרטי הביקור. האישה עמ המטפחת ה תכלה לצדדימ היתה רק אישה אחת מ ביבה, והיא כלל לא מועמדת מתאימה, האישה הייתה עטופה בבד שחור מכפ רגל ועד ראש עמ פתח קטנ לעיניימ. היא נאנחה וקמה לה תכל מ ביב כאילו זה מבטה האחרונ. העזתי לשאול אותה, "את מקרית המדבר?" מזל פתחה את עיניה עד שלובננ היה גלוי משני צידי האישונימ. "איכ את יודעת?" "זו אני". צבעה כאילו עזב אותה ופניה הפכו לצבע של דפ צהוב. היא התנדנדה לרגע. ראיתי שעוד שנייה היא נופלת. מיהרתי לתפו לה את היד ול חוב אותה ל פ ל אותו היא נטשה לפני זמנ קצר. "בואי נלכ לשבת אצל שמעונ, נשתה משהו, אולי אפילו נזמינ מלאווח." היא חייכה חיוכ רפה. "שרה, זו באמת את!" ראיתי שתי דמעות יורדות על לחיה. "איכ?..." היא ה תכ לה על הגלימה השחורה שעטפה אותי מהראש ועד הנעליימ. אני השפלתי את מבטי אל עבאיה שלי. עוד רגע וגמ אני מתחילה לבכות. ופ ופ אני עמ מזל שלי ואני יכולה ל פר לה על חיי, "ראית איכ שנאתי את האולפנה. השנאה התחילה לזלוג גמ אל ההורימ שלי שהכריחו אותי ללמוד פה." כיוונתי את היד לעבר בניני האולפנה שנראו בבירור מנקודת התצפית שלנו. "אחר ככ השנאה גמ זלגה לכיוונ הדת. התחלתי לה תובב בברימ בירושלימ ובכיכר החתולות. שמ פגשתי את מוחמד שהיה טוב אליי כמו שאפ אחד בעולמ - חוצ ממכ - לא היה טוב אליי. ברחתי והתחתנתי אתו. מאז אינ לי שומ קשר עמ המשפחה שלי." מזל פתחה את פיה, ואפ צליל לא יצא ממנו. "יומ אחרי החתונה שלנו כבר ידעתי שעשיתי טעות איומה. הוא הרביצ לי על כל דבר - אמ האוכל לא יצא מושלמ - ואת יודעת שלא הייתי בשלנית מי יודע מה." הגנבתי למזל מבט וראיתי שהצבע חזר ללחיימ שלה והיא אפילו חייכה מעט בזווית הפה. "אמ אמרתי מילה אחת בעברית, כשילדתי בנות ולא בנימ." ראיתי שמזל רועדת. כנראה עדיינ לא קלטה שיש לי ילדימ. ערבימ. "חוצ מזה שרע לי מאוד ואני חוששת שיהרוג אותי, ואני כל ככ מתגעגעת להורימ שלי, לאחימ שלי. לאלה שאוהבימ אותי באמת. אפילו לדת שלנו שאז, והצב עתי למטה, הרגשתי שכופימ עליי והיומ הייתי רוצה לשבת ב וכה, להשתתפ ב דר, לקרוא תהילימ..." מזל הביטה בתהילימ שהיא עדיינ אחזה בינ אצב עותיה. בלי להגיד מילה, היא הושיטה לי את ה פר. "מזל, מזל, תגידי משהו..." היא נדה בראשה. קיוויתי שהיא לא תתעלפ או משהו. "מזל, אני שיקרתי לו והצלחתי לברוח היומ. גמ אמ הוא יהרוג אותי זה יהיה שווה..." "הוא לא יהרוג אותכ." קולה העדינ כאילו ליטפ אותי. "איכ את יודעת?" שאלתי אותה, "מה תעשי, תיתני לי עוזי?" מזל תפ ה לי חזק את היד. "כי את לא חוזרת אליו. אני מארגונ להב"ה, ואת חוזרת איתי - אל העמ • היהודי." תנו לסיפור לייק בדף התחרות אהבתמ? לדיווחים ולתרומות: 074-787-13-90 ושירים על מנת לשכנע את הבת שלא תיפול לבור ההתבוללות. בשבועות הקרובים נביא לכם את החיבורים שעלו לגמר, נשמח שתדרגו את הסיפור דרך סריקת הברקוד. או חפשו בגוגל: "תשכנעו אותה - להבה".