שביעי

25.02.22 | כ"ד באדר א' תשפ"ב | 477 גיליון שביעי | 30 ה חשיכה. היא תמיד הפחידה אותי. רציתי לחיות רק בבוקר. בבוקר רמי היה נחמד. הרשה לי להאכיל את התרנגולות. להשקות את הגינה. לה תובב חופ שיה בחצר. לפעמימ נ ע לעבוד. יכולתי לחלומ בשקט. אמא הייתה ע וקה תמיד בלבשל. להגיש. להאכיל את הקטנימ. לשטופ כלימ. ורצפה. ובגדימ. לפעמימ, כשרמי יצא אל מחוצ לכפר, והקטנימ ישנו או שיחקו בשקט בשברי הצעצועימ שלהמ, הרשתה לי אמא להתיישב לצידה ולקרוא ביחד איתה. פר אחד היה לה, מרופט. ללא כריכה. אמרה שזה התורה של היהודימ. ביחד קראנו על בריאת העולמ. על אברהמ. כשהגענו ל יפור על יו פ היא פרצה בבכי. תמיד. לחשה שהיא מרגישה כמוהו. בבור חשוכ. פעמ אחת שאלתי למה היא לא יוצאת מהבור. כמו יו פ. והיא רק ענתה: "כשתגדלי תביני. ותצאי במ קומי". אהבתי להתחבק עמ אמא. היו לה מעט מאד רג עימ של חיבוק בשבילי. והוא, רמי, אפ פעמ לא התייח אלי. וכבר קראו לו רמזי בכל מקומ. רק אמא אמרה רמי. רמי. "יהודייה", הוא קרא לי. הייתי השנואה עליו. אמא יפרה לי שהוא לא אבא שלי האמיתי. רק של האחימ. אמא אמרה שת ביר לי הכל כשאגדל. גמ ת ביר וגמ ת פר למה הוא שונא אותי. אז חיכיתי לגדול. ולבנ תיימ נהניתי מהחיימ ביומ. עמ השמש. באור. וכשהייתה מגיעה החשיכה ראיתי איכ אמא מת חילה להיכנ ללחצ. מזרזת אותנו לאכול משהו, בדרכ כלל רק פיתה וירקות, ולהיכנ לחדר הצפופ. הקטנ יותר. חדר מלא מזרונימ ושמיכות. תמיד רציתי לשכב ליד החלונ. ולהתכ ות מעל הראש. השארתי לי פתח קטנ לעיניימ. דמיינתי אותי בורחת מהחלונ. יוצאת מהחושכ. כמו שאמא הבטיחה. מתוכ השמיכה שמעתי איכ רמזי צועק על אמא, לפעמימ מרביצ ולפעמימ אומר שהוא אוהב אותה. את אמא שמעתי בוכה. עד שנרדמתי. ושוב קמתי להאכיל תרנגולות… פעמ, היה זה בתחילת החורפ, אמא ביקשה מרמי רשות לצאת איתי לטיול בכפר. אמרה שזה לכבוד היומ הולדת שלי. הוא ה כימ. בתנאי שאתלבש יפה. כמו שצריכ. אמא הורידה ממני את הבגדימ הדהויימ והלבישה לי שמלה ארוכה. על ראשי הניחה מטפחת ענקית שכי תה כמעט את כל הפנימ. יצאנו לכפר. ראיתי בתימ, אנשימ, מכוניות. הר גשתי את הרוח. והעלימ. אמא יפרה שהריח באוויר הוא של הגשמ המתקרב. לא רציתי שייגמר. ואז הושיבה אותי אמא על פ ל, בקצה הבית האחרונ. ליד הגדר. "לפה", היא אמרה לי, "תברחי מהר מהר כשאגיד לכ." freepik איור: // הזמירה בין אור לחושך תחרות החיבורים של ארגון להב"ה. המטרה שלנו בלהב"ה להקדים תרופה למכה, להגיע לנערות ולנשים לפני שהן מגיעות לכפר. לשם כך השקנו תחרות חיבורים, מאמרים, סיפורים הגמר! )סיפור אמיתי - בעילום שם(