שביעי

31 | 25.02.22 | כ"ד באדר א' תשפ"ב | 477 גיליון שביעי "למה לברוח"? לא הבנתי. ואמא חיבקה, ליטפה, בכתה ואמרה: "כשהיית קטנה אבא שלכ האמיתי נעלמ. לא יוד עת למה. לא יודעת לאנ. לי לא היה מה לאכול. ולא היה אוכל בשבילכ. יצא תי לעבוד בניקיונ והייתי מאד עצובה. את היית תי נוקת ורציתי שיהיו לכ הרבה צעצועימ. ואוכל בריא. פגשתי את רמי באוטובו כשנ ענו מהגנ והוא נתנ לכ וכריה. צחקת אליו. הוא עזר לי עמ העגלה במדרגות. היה גר קרוב. התחלנו להפגש. את נהנית מה וכריות ולי הוא הביא בושמ. ושרשרת. וכ פ לאוכל. פינק אותי. החיימ התחילו לחייכ אלי. אחרי זמנ התחילה לצמוח הבטנ. הייתי בהריונ. רמי שמח. הוא היה איתי אצל הרופא שאמר שזה בנ. לא ידעתי איכ לשמוח. איכ אגדל שני ילדימ. אבל רמי ביקש שאלכ איתו לכפר שלו. בדרומ. הוא אמר. הבטיח שנחייה טוב. הייתי טיפשה. וענייה. מ נוורת. ובהריונ. ארזתי קצת חפצימ ונכנ תי איתו לטנדר. את, אני, בטנ ומזוודה. והרבה תקוות לעתיד טוב. עמ רמי. כל הדרכ שרנו. עצרנו לאכול. שיחקנו איתכ בפארק. ולקראת החשיכה עצר הטנדר ורמי הראה לי חורבה ואמר שזה הבית. לא יכולתי להתנגד. נכנ תי איתו. לאור הפנ מהטנדר הוא יפר לי ששמו בעצמ רמזי וזה כפר ערבי ויהיה לנו טוב. אמר שאני יכולה להישאר יהודייה אמ אני רוצה. רציתי. הוא היה טוב אלי עד שאחיכ נולד. דאגתי לו לאוכל, טיפלתי בכמ ובתרנגולות. משכנו חשמל מהשכנימ. ה תדרתי עמ קצת הכ פ שהוא הביא לי. התרגלתי לחיות כמעט לבד בבית. השכנות קראו לי היהודייה ומאחרי הגב גמ המ ריחה. נשארתי יהודייה בלב. כל יומ ששי הדלקתי בלב נרות. בלב. שלא יראו. והתפללתי לאלוהי היהודימ. לצאת. לברוח. לזכות להדליק נרות אמיתיימ. אבל את מבינה שאני לא יכולה. אינ לי איכ לב רוח. אינ לי לאנ לחזור. ואיכ אשאיר את האחימ הק טנימ שלכ בלי אמא? והוא דואג לנו לאוכל..." התחלתי לבכות עמ אמא. היא ליטפה והמשיכה: "אולי ישמעו לתפילות. את זוכרת את החבר של רמי שבא לפעמימ ומביא צע צועימ חדשימ? הוא יודע שאני יהודייה. וגמ את. כי את הבת שלי. אותו דמ. אותה יהדות. החבר לחש לי באוזנ שהוא יעזור לכ לצאת. בפעמ הבא שיבוא תצאי בשקט מהבית ותחכי לו על ה פ ל הזה. הוא יקח אותכ למקומ טוב. אל תדאגי. תהיי יהודייה טובה. תדליקי נרות כל יומ ששי ותתפללי עלי ועל האחימ שלכ. שנצא גמ. ואת הפתק הזה תשמרי. כתוב בו השמ והכתובת של אחותי. אולי היא ת כימ שתהיי אצלה. ותצלצלי אלי לפעמימ. אמ הוא לא יהיה בבית, רמזי, אני אענה ואחבק דרכ הט לפונ. והכי חשוב!!!! זה ה וד של שתינו רק"!!!! חזרנו הבייתה. אחרי כמה ימימ לחשה לי אמא באוזנ: "הוא צלצל מהדרכ. כשרמי יצא תלכי לאט לאט לגדר. שלא יח שדו כלומ בכפר. ואמ ישאלו תגידי שחבר של רמזי צריכ להביא לנו משהו ליד הגדר. תראי אוטו שחור והנהג יקרא לכ בעברית. הוא יקח אותכ לאחותי. היא מחכה לכ ותדאג לכ היטב. תתפללי שגמ אני אברח עוד מעט. ויחד נהיה שוב יהודימ. היה נח באוטו השחור. ונהג עמ אשה נחמדה. אמרה שנו עימ לדודה והיא שמחה. אפ אחד בכפר לא ראה. בטלפונ, כשכבר היינו רחוקימ מהכפר, אמא אמרה לי שכולמ מחפשימ אותי וחושבימ שאולי נפלתי לאיזה בור. אמא אמרה שהיא בוכה, שיחשבו שהיא עצובה. ומתפללת בלב שיהיה לי רק טוב. עברו שלוש שנימ. אני גרה עמ הדודה והדוד. יש לי חדר משלי, עמ מיטה, ומשחקימ והרבה פרימ. אוכל בשפע וחברות שלמדתי לחבב. בעברית. בלי מילה ערבית. הנ לא יודעות היכנ גדלתי ומה קרה להורי. והדודימ לא מזכירימ. לפעמימ אני מתקשרת לאמא. מטלפונ ציבורי. מ פרת לה שטוב לי. מבקשת שתשתדל לברוח. יש מי שמוכנ לעזור לה. היא מבטיחה לי שעוד קצת. עוד מעט. רמזי תמיד לידה. לא עובד. בקרוב תברח. שלא אשכח אותה. ואני לא שוכחת. ולא שוכחת להתפלל כל בוקר שיצאו מהבור. ובמיוחד אני מתפללת בהדלקת נרות. הדודה ואני. ביחד. • והחשיכה כבר לא מפחידה אותי. תנו לסיפור לייק בדף התחרות אהבתמ? לדיווחים ולתרומות: 074-787-13-90 ושירים על מנת לשכנע את הבת שלא תיפול לבור ההתבוללות. בשבועות הקרובים נביא לכם את החיבורים שעלו לגמר, נשמח שתדרגו את הסיפור דרך סריקת הברקוד. או חפשו בגוגל: "תשכנעו אותה - להבה".