שביעי

ש בוע לפני הפלישה נולדה מרימ. חוויתי הריונ ב יכונ, והיא הייתה אמורה להיוולד ביומ שבו פרצה המלחמה. היא הקדימה את בואה, ועשתה איתנו ח ד. כמה שעות לפני שהרו ימ פלשו, תעודת הלידה שלה הייתה מוכנה, ובעלי לקח אותה. למחרת, המשרדימ הממשלתיימ כבר נ גרו. כשיצאתי הביתה, הכל מ ביב התנהל כרגיל. החלטתי להזמינ יותר אוכל מהרגיל, שיהיה. גמ ככ המשפ חה שלנו גדולה, ברוכ השמ, אז קני תי כמה ארגזימ של לחמ ועוד וכר, שמנ, ביצימ, מקרוני ואורז. בשעה בבוקר יום חמישי, , האכלתי את מרימ והתארגנתי 4:30 לחזור לישונ. פתאומ שמעתי בומימ. יצאתי לחלונ, וראיתי עוד אנשימ שמ תכלימ. פתחתי חדשות והבנתי שהמלחמה החלה. לא חשבנו לעזוב. שדה התעופה נ גר מיד, ומכיוונ שאנחנו בצפונ מזרח אוקראינה, ידענו שנצטרכ לחצות ברכב את כל המדינה. אמרו לנו שעדיפ להישאר בחדרימ מוגנימ בבית מאשר לה תובב בכבישימ. אינ אצלנו ממ"דימ או מקלטימ, אז הת כנ נו בחדר פנימי שאינ בו חלונות. השלטונות הכריזו על עוצר , שבמהלכו מי 6:00 עד 20:00- מ שייצא לרחוב ייחשב לאויב, ויירו עליו. הונחינו להישאר תחת האפלה - לכבות אורות ולה יט וילונות. היה חושכ מפחיד בכל העיר. שבת אחרונה בחרקוב. בעיר יש עשר משפחות של שלוחימ, ושתיימ מהנ באו אלינו כי לא רצו נפשות, היל 30 להישאר לבד. היינו דימ שמחו ושיחקו והרעישו, וכמעט לא שמענו את הפיצוצימ. זו הייתה שבת מברכימ, ותיכננו לערוכ קי דוש לכבוד מרימ. בצהריימ הגברימ עוד הלכו לבית הכנ ת, וכשחזרו ,18:00- המ יפרו שהעוצר הוקדמ ל זמנ קצר לפני צאת השבת, אז כולמ נשארו אצלנו עוד לילה. למחרת התעוררנו מרעש של פי צוצימ ויריות. מהחלונ ראיתי אש ועשנ מיכ. הטנקימ הרו יימ נכנ ו לתוכ העיר, ואחד מהמ פוצצ בקרבת הבית שלנו. הורו לנו להישאר בבתימ גמ בשעות היומ, כי ’מטהרימ' את הרחובות. הרגשנו בטוחימ, והייתה תחושה שמי שלא מעורב בלחימה, אינו נמצא ב כנה ממשית. כבר היינו ביום שני הצבא הרו י הפגיז את במלחמה. מפקדת המשטרה ואת בניינ העירייה, שמרוחק חמש דקות מאיתנו, והת חיל פשוט לירות טילימ על בניינימ. הרגשנו שזה מתקרב אלינו, וחששנו. אנשימ נתקעו בכל מיני מקומות בלי חשמל ובלי חימומ. המימ בברזימ באוקראינה אינמ ראויימ לשתייה, והיו כאלה שירדו לקחת א פקה ולא חזרו. הרב הראשי של חרקוב, הרב משה מו קוביצ', אמר לכולנו ביומ שלישי שאנחנו ב כנת חיימ, ולכנ אינ ברירה השבת הקרובה לא תהיה שבת רגילה בבית משפחת הנדל במגדל העמק. הבת חני השנים האחרונות, הגיעו ארצה 15- סגל ובעלה הרב שלמה, שליחי חב"ד בחרקוב ב בתחילת השבוע לאחר שנמלטו מאימת המלחמה באוקראינה. הם הצטרפו לשניים ילדיהם, שכבר היו אצל הסבא והסבתא ופגשו לראשונה באחותם החדשה 12- מ מרים, שנולדה רק לפני כשבועיים. משפחת סגל נאלצה לארוז בחופזה את חפציה, ולהכניס חיים שלמים לתוך תיקים ומזוודות קטנות. ”טיסה שנמשכת שלוש שעות הפכה למסע בן שלושה ימים, אבל הגענו לחוף מבטחים", מתארת חני. מאז שבה לבית ילדותה, היא נמנעת מצפייה בחדשות. ”חברות שנשארו שם שולחות לי תמונות, כדי שאראה שהבית שלנו לא הופגז ועדיין עומד על תילו". כעת מציגה סגל בפני קוראי ’שביעי' את יומן המסע שלה. מלחמת פוטין סרט מלחמה יצאנו לדרך, וראינו לראשונה את המצב באמת. העיר נחרבה. חלונות מנופצים, בית הספר שבו אני מלמדת הופגז. הנהג כל הזמן צעק. ביקשתי ממנו להפסיק בגלל הילדים, והוא ענה "חשוב שיזכרו מה הרוסים עשו לנו" רכב צבא אוקראיני בבית הכנסת בחרקוב משמאל: פגיעה בטנק רוסי, כפי שהשתקף מחלון ביתה של משפחת סגל 11.03.22 | ח' באדר ב' תשפ"ב | 479 גיליון שביעי | 24