שביעי

90 צילום: אבי רוקח, פלאש ונצטרכ לעזוב. הוא הורה לכל אחד למצוא דרכ לצאת מהעיר. חברה שלי נתנה לי מ פר של איש חילוצ, והוא אמר שיגיע רכב לה יע אותנו לגבול. שמחתי. שבוע וחצי אחרי לידה, רצי תי מאוד להימנע מנ יעה ברכבות עמ אנשימ נדח ו 15 . תינוקת כל ככ קטנה בקרונות שהתאימו לארבעה, בנ יעה שעות ללבוב. 22 שנמשכה בבוקר 6:00- ברביעי ב היינו מוכנימ לתזוזה. התיקימ עמדו בכני ה לבית, והילדימ היו לבושימ. אמרנו להמ שני ע ל בא ו בתא עד שהכל יירגע, ובעזרת השמ נחזור. אני עדיינ מקווה שזה באמת מה שיהיה. ישבנו וחיכינו, השעות עברו, והחילוצ לא הגיע. ה בירו לנו שהאזור מופגז ואי אפשר להגיע בלי ל כנ את הנהגימ. בינתיימ, תשעת השליחימ האחרימ של חב"ד עזבו, פוצצו 13:00- ונותרנו אחרונימ. ב עוד מבנה של העירייה, שנמצא ממש קרוב אלינו, והיה זעזוע חזק בבית. זה היה רגע קשה מאוד לילדימ, וכול נו רצינו לצאת כבר. אבל , כשהתקרבה שעת העוצר, 14:30- ב הודיעו לנו שהחילוצ יידחה למחר בבוקר. ביום חמישי נמשכה ראינו ששומ 11:00- ב ההמתנה. דבר לא קורה ואפ אחד לא בא, והבנו שהחילוצ כבר לא יגיע. למעשה, חי כינו שהרו ימ יאפשרו מ דרונ הומ ניטרי, וטוב שהתייאשנו. המ דרונ הזה לא קרה גמ כשכבר היינו בארצ. ידענו על מיניבו ימ שמ יעימ אז רחימ לדניפרו, והזמנו אחד. נ יעה דולר, 200 כזאת עולה בדרכ כלל דולר. לא 5,000 והפעמ לקחו לנו היה אכפת לי, העיקר שנצא מכאנ. רק עכשיו, התחלנו בנסיעה. כשיצאנו מהבית, ראינו לראשונה מה המצב באמת. העיר נחרבה. בניינימ עמ חלונות מנופצימ, זגוגיות של חנויות נשברו, בית ה פר שבו אני מלמדת נפגע מפגז. גרתי את הווילונות, כדי למנוע מהילדימ את הטראומה, אבל הנהג כל הזמנ צעק ”תראו מה קרה כאנ, ומה קרה פה". כשביקשתי ממנו להפ יק, הוא ענה ”חשוב שכולמ יזכ רו מה הרו ימ עשו לנו". לאורכ כל הדרכ היו בכבישימ צמיגימ, מכשולימ ושקי חול, וחיילימ שעוצרימ כל רכב ובודקימ תעודות. הגענו לדניפרו ורציתי לצאת מיד שוב לדרכ, אבל לא היה נהג שה כימ לנ וע, בגלל שהעוצר התקרב. נשא רנו לישונ במלונ יהודי מקומי. לקחנו רכב בבוקר יום שישי לכיוונ מולדובה. זה היה ראש חודש, והלבשתי את הילדימ בבגדימ חגי גיימ. ידענו שנצטרכ לנ וע בשבת. ה ברנו לילדימ שהשבת נקיימ את מצוות 'וחי בהמ', ושהתורה היא תורת חיימ וצריכ לחיות איתה ולא למות. לכנ, אמרנו, אמ יש כנה, עדיפ לחלל שבת אחת כדי לחיות ולקיימ אחר ככ הרבה שבתות. היה להמ קשה לחשוב על זה שאנ 9- חנו נו עימ בשבת. לשמוליק בנ ה היו המונ שאלות. אז התקשרנו לאבא שלי, רב קהילת חב"ד במגדל העמק, כדי שישמע ממנו שזה ב דר. הוא שאל איכ אמא תדליק נרות, ואבי ענה לו ש בתא תדליק במקומי. אחר ככ עלו פו טימ עמ בקשות שידלי קו נרות בשבילנו, וזה נהיה ויראלי. זה כל ככ ריגש אותנו. בתי א תי, , אמרה ”כנראה התעכבנו כדי 11 בת שנצטרכ לנ וע בשבת, וכל ככ הרבה אנשימ יוכלו להדליק נרות". ואנחנו בנ י השבת נכנסה, עה. התחושה הייתה קשה מאוד, והש תדלתי כל הזמנ לפעול על אוטומט, ולהתנתק מהרגשות ומהמחשבות, כי ידעתי שזה יקשה עליי לתפקד. ביקשנו מהנהג לעצור בתחנת דלק. ארזנו את חפצי המוקצה, בעלי והבנ שלי התפללו ועשו קבלת שבת. בכל שבוע אנחנו נוהגימ לתת בתחילת השבת הפתעה קטנה לכל ילד, אז נתנו להמ ועשינו קידוש. אחר ככ המשכנו לנ וע. בבוקר, 5:00- בשבת, ב הגענו לגבול. נאלצנו לעזוב את הרכב, כי הנהג נמצא מתחת לגיל , תחת חובת גיו לצבא, ולכנ לא 60 סרט מלחמה מלחמת פוטין לילדים היה קשה עם העובדה שניסע בשבת. שמוליק שאל איך אמא תדליק נרות. עלו פוסטים שנהיו ויראליים, והמון אנשים הדליקו בשבילי. זה כל כך ריגש אותנו. אסתי אמרה: "כנראה התעכבנו כדי שהם יוכלו להדליק" שמחה מהולה בעצב. המשפחה מגיעה למגדל העמק "הילדים שמחו, הפיצוצים לא נשמעו". שבת אחרונה בבית 11.03.22 | ח' באדר ב' תשפ"ב | 479 גיליון שביעי | 26