שביעי

47 | 01.04.22 | כ"ט באדר ב' תשפ"ב | 482 גיליון שביעי הייתי מוק מת ממנו, נכנ ת לדיונימ שבו הוא מדבר בעברית רהוטה, נכנ ת למשרד המרווח שלו רואה איכ כולמ מכבדימ אותו וכמה הוא חשוב, אז... זה לא שאני הולכת עמ מישהו שכלל לא שווה, אז מה אמ הוא לא משלנו, מי אמר שחייבימ? ככ שכ נעתי את עצמי. הוא היה מושלמ בעיני הרבה יותר מכל מיני יהודימ תינוקיימ ולא מוצלחימ, הוא יכול לתת לי כל ככ הרבה, הוא רואה מי אני באמת, מחזר מכל הלב, נו אז יש נקודה שהיא בלאומ, אז מה, יש פת רונ להכל, ה"כ אנחנו לא בימי הבניימ. אפילו השחקנ הזה )שכחתי את שמו( התחתנ עמ הערבייה היפה הזאת והכל טוב... נו, מה כבר קרה? "אתה בחרתנו מכל העמימ, אהבת אותנו ורצית בנו..." מאחר והאמנתי בצדקת דרכי בשמ האהבה, גמ פתחתי את הדברימ לראשונה בפני חברותי לשירות, הנ שמו לב שאני נעלמת למ פר שעות וחוזרת מוקה ו תורה, הנ שמו לב לצמיד פנדורה החדש, ל טימ, הבגדימ, למעילימ, למגפיימ, לריחות של הבשמימ. הנ שמו לב וראו את הכול. אבל אני עיוורת מאהבה, ועיוורת לא רואה את המבט המודאג בעי ניימ והפחד מפני הבאות. כשההורימ שלי גילו את הדבר זה כבר לא היה רק מבט מודאג בעיניימ, זאת הייתה כבר מלחמה. אמא שלי האשימה את עצמה, בכתה ללא הפ קה אבא שלי ששערו הלבינ בינ לילה הבהיר לי בקול רועמ ומבט חד בעיניימ - מקומכ לא פה בבית! ואני רציתי לשמח אותמ, להביא להמ את החתנ המושלמ, אפשר להתגייר יש מה לעשות ולדבר, אבל "יהרג ובל יעבור" בקיצוניות בלי שומ אפשרות לדיונ ולשיחה. נותרתי גמ כואבת, המומה ונטושה. )ואולי זה הזמנ להגיד להורימ שמקבלימ כזאת בשו רה אל תמהרו לזרוק את הילדה, תילחמו, תגוננו, תנ ו, תתיעצו, אל תינטשו!( אני שהרגשתי נטושה קבלתי פידבק לברוח ולצאת לדרכ חדשה, אדיר כבר חיכה להזדמנות הזאת, ה ברתי לו שמה זה כבר משנה מה כתוב בתעודת זהות, ואולי כדאי לעבור גיור? אדיר רב בתוקפ! ואז גמ הגיעו המריבות, והפנימ הפחות יפות, אדיר לא ה כימ שאמשיכ בשרות לאומי, "תישארי ל דר את הבית, אינ צורכ שת תובבי..." "ומה את צריכה כשיש לכ הכול? וגמ החברות שלכ תמ קנאיות..." מצאתי את עצמי מחכה בכל יומ בודדה בדירתו הריקה, בלי חברות, בלי משפחה, וביומ "שהעזתי" להתקשר לדבר עמ חברה, הוא שבר את הפלאפונ שלי והשאיר אותי המומה ופגועה. נותרתי לבד. נכונ, עמ טבעת יהלומ, אבל בודדה א ורה, לבד עמ עצמי. הייתי בכל יומ מ דרת, מא בקת, שוטפת, המרצפות כבר הבהיקו בזוהרנ ואני זאת שהפכתי לשחורה ומלוכלכת. ואז כבר התחילו המילימ הקשות: "יהודיה זבל", "א פתי אותכ מהרחוב", "אפ אחד לא דואג לכ". שלא נדבר על המשפחה של אדיר שלגמרי התע למו מקיומי והיו מדברימ מעל ראשי בערבית ומצ חקקימ, המבטימ היו דוקרימ אותי, מה היה ח ר לי? למה זה מגיע לי? איפה אתה ה'?!! ההתפכחות הגיעה אט אט, לא ביומ אחד. תמיד הייתי ילדה חזקה, רק לא ידעתי שיש בי את הכוח להציל את עצמי. זה קרה ערב אחד במוצאי שבת. עמדתי במרפ ת בעיר, בדירה שלו בחיפה, אדיר לא היה בבית. התבוננתי באנשימ ברחוב, היו שמ אנשימ בגוונימ שונימ והיו גמ כאלו שחזרו מבית הכנ ת. קולות ההבדלה התנגנו לאוזניי "המבדיל בינ קודש לחול ובינ אור לחושכ, ובינ ישראל לעמימ..." זה היכה בי! ממש! הבנתי שלא משנה מה, עמ ישראל הוא העמ הנ בחר ואני שמ תכלת על פנ יי הרחוב וגמ בעיני פנ ימ כחולימ של כאב ומכות החלטתי - שלא עוד! בנו!! בחרתנו!! אהבתנו!! הבדלתנו!! אנחנו שונימ, אנחנו אחרימ, אנחנו נבחרימ!! מקומי עמ בני עמי, אפ פעמ לא באמת יקבלו אותי במקומ אחר, תמיד אני אהיה השונה ולא שייכת. אני זהב, לא חול, אני שייכת לעמ הנבחר. אני יהודיה! היומ אני בחוצ, בת חורינ, מבינה ומפוקחת, מקבלת תמיכה מארגונ להב"ה, חזרתי הביתה! בכל בוקר כשאני אומרת את התפילה - "אשר בחר בנו מכל העמימ ונתנ לנו את תורתו" אני עוצרת, נזכרת ומודה, אני שייכת לעמ גולה. אתה יכול לתת לי הכל - אני לא זקוקה לאישור מאפ אחד שאני שווה, אני בת שלכ בורא עולמ - • בחרתי בכ! תנו לסיפור לייק בדף התחרות אהבתמ? לדיווחים ולתרומות: 074-787-13-90 ושירים על מנת לשכנע את הבת שלא תיפול לבור ההתבוללות. בשבועות הקרובים נביא לכם את החיבורים שעלו לגמר, נשמח שתדרגו את הסיפור דרך סריקת הברקוד. או חפשו בגוגל: "תשכנעו אותה - להבה".