שביעי

04.05.22 ערב יום העצמאות תשפ"ב | 486 גיליון שביעי | 18 מידע מהימנ על מה שקורה ביש ראל הייתה להאזינ לרדיו הישראלי בשפה הערבית, שנקלט ב וריה. אמ המוח'בראת )המודיעינ ה ורי; א"ה( ידע שאתה שומע קול ישראל בערבית, היית מקבל מכות. "ידענו על המלחמות ועל חלק ממה שקורה, הרי שמענו חדשות. מה שלא ידענו זה איכ חיימ פה. חשבנו שבי שראל אינ כלא, כי יהודי היה משהו קדוש - לא גונב, לא אונ ולא מחלל שבת". האחיינים שלא הכרתי הכמיהה האדירה לארצ ישראל הביאה רבימ מיהודי וריה לה תכנ בני יונות בריחה - גמ במחיר כנת , נודע כאחד 1954 מוות. אליהו, יליד המבריחימ שעזרו לאותמ יהודימ, כמו , כשהוא נשוי 24 הוריו וחמו. בגיל ואב לשלושה ילדימ קטנימ, נמלט מ וריה. "גדלתי בבית ציוני, ותמיד ע קנו בהברחות", הוא מעיד. "הח לומ של כל ילד היה לברוח לישראל. בחלב, באופנ מ ורתי, ההורימ חיכו שהילדימ יגדלו כדי שיוכלו ל ייע בפרנ ה. אבל בדור שלי, עד שהילדימ הגיעו לגיל הזה, המ פשוט ברחו לארצ. "האווירה בקהילה הייתה שבכל יומ נעלמ לכ חבר אחר מבלי להודיע. ברגע שאבא היה רואה שבנו נעלמ, הוא חויב לדווח למוח'בראת שהיו כולאימ אותו, מרביצימ ומענימ אותו כדי שיחזיר את בנו, למרות שהוא לא היה יכול לעשות דבר. כשמישהו בורח, הוריו לא יודעימ מה איתו, ולא הייתה דרכ להתקשר או לדעת. בנכ עוזב וייתכנ שהוא מת בדרכ, ואתה לא תדע על זה. לי יש שלושה אחימ שעלו לפניי, ובמשכ שנימ לא ידענו מה קורה איתמ. רק כשעליתי ארצה גיליתי שהמ כבר הקימו משפחות ופגשתי אחיינימ שלא ידעתי על קיוממ". אחרי שנכלא למשכ ארבע שנימ, החליט אליהו לעלות עמ משפחתו. "אהבת הארצ הייתה אצלנו מעל הכל. אינ מילימ לתאר את הכמיהה לארצ, זו הייתה אהבה מוחלטת באופנ לא נורמלי. כשרצינו לברוח, באתי לאחיי ורציתי להבריח את כולמ ביחד. ידע תי שאמ אני בורח, יתנכלו למשפחתי ולא ייתנו לה לצאת לעולמ. היה קשה לשכנע אותמ לבוא. לא כי המ לא רצו - בוודאי שהמ רצו - רק שהמ לא ידעו מה יש פה ולאנ המ הולכימ". איכ נראו הימימ האחרונימ שלכ ב וריה? "זה היה לפני חג הפ ח. אחי לא רצה לתת ל ורימ ליהנות ממה שנ שאיר מאחור, והוא קרא לעניימ מהקהילה היהודית לקחת את כל מה שהיה לנו בבית. הוא אמר להמ שאנחנו קונימ רהיטימ חדשימ. זה גמ מה שאמרנו לשכנימ. תוכ כמה דקות לא נשאר בבית כלומ. הגענו לפ ח, ובאותו הלילה היה ירח מלא, ולכנ דחינו את הבריחה. "הגענו לליל ה דר ח רי כל, כי את כל השלל חילקנו לשכנינו, אבל היינו מוקפימ באמונה. הרמנו את קערת ליל ה דר והכרזנו 'השנה אנחנו פה, בשנה הבאה אנחנו בארצ ישראל!'", מ פר אליהו וצוחק באושר. "יצא ילדימ מתחת 17 אנשימ, בהמ 31 נו לגיל עשר ועוד שתי נשימ בהריונ. .65 אמי הייתה עמ רגל שבורה, בגיל , והתקיימ בנו הפ וק 70 חמי היה בנ 'בנערינו ובזקנינו נלכ'. זה היה משהו בלתי נתפ . הלכנו יומיימ ברגל, ואיש לא ידע שאנחנו יהודימ". מה היה יפור הכי וי שלכמ? "שאנחנו מטיילימ. וככ, בדרכ לא דרכ, בינ שדות המוקשימ בגבול, מצאנו את עצמנו, נשימ, זקנימ וטפ, מחרפימ את נפשנו אל עבר ה-חלומ. הצלחנו לחמוק ועברנו את הגבול לטורקיה מבלי שהבחינו בנו. שמ כבר חיכו לנו אנשי מו ד שעמדתי שעות 24 איתמ בקשר. לאחר שנ ענו באוטובו , מקצה אחד לקצה השני של טורקיה, הגענו לאי טנבול וט נו לישראל". ואז אתה נוחת בישראל. מה אתה מרגיש? "א פר לכ את מה ש יפרתי לנשיא המדינה יצחק נבונ ז"ל, שנפגש איתי זמנ קצר אחרי שעלינו ארצה. כמוכ, הוא שאל מה אני מרגיש, ועניתי לו 'אגיד לכ את האמת - אני כבר לא מרגיש כלומ! הייתי בשבעה מדורי גיהינומ, ואמ יש מדור שמיני אז הייתי גמ בו. אז אתה יודע מה זה בשבילי לשבת עמ נשיא מדינת ישראל? זה יותר מחלומ!'. "היומ, אחרי כל מה שעברתי, כשאני שומע מישהו מבקר את המדינה - גמ אמ זה נכונ - לבי נשרפ. קשה לי לתאר מה זה ארצ ישראל עבורי. כשאני רואה את הדגל מתנופפ, לבי מתנופפ ביחד איתו ומתמלא בתקווה, אמונה וגאווה שאינ לנו ארצ אחרת. ארצ ישראל היא מדינת היהודימ, ומדינת ישראל היא • התגשמות החלומ". הגענו לפסח חסרי כל, כי חילקנו הכל לשכנינו, אבל ילדים, 17 אנשים, בהם 31 היינו מוקפים באמונה. יצאנו , צעדה עם רגל שבורה. 65 ועוד שתי נשים בהריון. אמי, בת הלכנו יומיים ברגל, ואיש לא ידע שאנחנו יהודים "חירפנו את נפשנו אל עבר ה-חלום". אליהו ומשפחתו בימים ההם עולה צילומים: באדיבות המשפחה