שביעי

31 | 03.06.22 | ערב שבועות תשפ"ב | 490 גיליון שביעי ה פעמ הראשונה שנתקלתי באנטישמיות הייתה בגיל ”, נזכרת איריה חדאד, 12 וחצי, שעלתה לפני 19 בת כחמש שנימ מתוני יה לי שראל. ”ילדימ גררו את בנ דוד שלי על הרצפה. התקרבתי לאחד מהמ, הטחתי אגרופ בגבו ושאלתי ’למה אתמ עושימ את זה?‘, אז הוא ענה: ’כי אתמ יהודימ‘”. חדאד נולדה באי ג‘רבה, והיא הב כורה מבינ שמונה אחימ ואחיות. אביה ע ק בצורפות ואמה הייתה עקרת בית. חייה השתנו כאשר לצד הלי מודימ בבית ה פר היהודי, היא וח בריה החלו להשתלב גמ בבית ה פר הממשלתי המקומי; אז החלו גילויי האלימות האנטישמיות שהובילה אותה ואת משפחתה לעלות לישראל. ”הקהילה היהודית בג‘רבה דואגת לבדל את עצמה משאר האוכלו ייה, ולכנ היא מצליחה לשמור על אורח חיימ דתי מאוד. הייתה לי ילדות שמחה. גרנו ליד ערבימ, חלקמ היו טובימ אלינו וחלקמ לא אהבו אותנו. הילדימ ה תובבו עמ כיפה בחופ שיות, אכ הגברימ שיצאו לשוק או למקומות העבודה נהגו לחבוש כובע ק קט כדי לא לקחת יכונ מיותר. ההורימ שלי העדיפו שלא נ תובב לבד בלילות מחוצ לבית”. גילויי האנטישמיות כלפי יהודי ג‘רבה גברו, אכ איריה החליטה לה שיב מלחמה ואפ מרדה במערכת - כש ירבה ללמוד מהקוראנ. ”אמרתי שאמ זה המצב, אז גמ אני אשתמש באלימות כדי להתגוננ. כמעט בכל יומ ני ו להציק לנו ולהכות אות נו. פעמ, בדרכ חזרה הביתה, ראיתי איכ כמה בנות מושכות בשיער של חברה שלי וגוררות אותה על הרצפה. מיד תקפתי אותנ בחזרה. לא ה כ מתי ללכת בפחד ברחוב רק כי אני יהודייה”. במקרה אחר, היא משתפת, ”היה תלמיד שבכל שבוע תקפ אותנו מי לולית ופיזית. פעמ אחת הוא ממש הפיל חברה שלי לרצפה, וכשהתעמ תי איתו ושאלתי למה הוא עושה זאת הוא ענה ש‘לכמ, היהודימ, יש חיילימ שרוצחימ מו למימ‘. הוא גדל וחונכ על ככ שחיילי צה”ל רוצחימ ערבימ בישראל”. באחת הפעמימ, השנאה כלפיה כמעט נגמרה בא ונ. ”הבנ של הש כנימ הערבימ שלנו הבעיר דפ נייר ושמ אותו מתחת לדלת הבית שלנו, שהייתה עשויה מעצ. במזל הרחתי את העשנ ומיהרתי לכבות את האש, לפני שהיא החלה להתפשט”. לדבריה, קו האנטישמיות במקומ הולדתה נמתח לאחור עד תקופת השואה. ” בא ו בתא יפרו לנו שב זמנ שהנאצימ תקפו את תוני יה, המ חפרו בורות ונכנ ו אליהמ בכל פעמ שהגרמנימ הפגיזו. באותה תקופה המ חיו רק על לחמ, שמנ זית וגזר. הנאצימ והתושבימ המקומיימ גמ בזזו להמ כלי כ פ וזהב”. , לאחר שאביה ליווה בת 2017- ב משפחה לטיפול רפואי בישראל, החליטה משפחת חדאד לעלות בחטפ. ”אבא, שהיה אז בישראל, דיבר עמ אמא ויחד המ קיבלו את ההחלטה לעלות. האחימ הקטנימ שלי לא ממש הבינו מה קורה ולא ידעו שאנחנו עוזבימ. אני ארזתי הכל כמעט לבד, מכיוונ שאמא ילדה זמנ קצר לפני כנ בניתוח קי רי. ממש ארזנו עמ דמ עות”, היא נזכרת בהתרגשות. איריה ובני משפחתה נדרשו לר נ את ערת הרגשות שחוו, מכיוונ שנושא העלייה לישראל היה צריכ להישמר ב וד, פנ הרשויות המקו מיות ימנעו מהמ את הצעד הדרמטי. ”כל ההכנות היו ב תר, ופחדנו שי עצרו אותנו. ה תרנו את זה מהשכ נימ והחברימ, כי זה יכול היה ל כנ אותנו”. ל ביבה הקרובה המ יפרו כי יטו ו לחופשה אצל קרובי משפחה בצרפת. ”בבוקר התארגנו במהירות עמ כל מה שהצלחנו לארוז בתנאימ הקיימימ, ונ ענו לשדה התעופה”. היעד האמיתי של משפחת חדאד לא באמת היה צרפת, אלא איטליה, שממנה עלו לטי ת המשכ לישראל. ”נחתנו בשתיימ לפנות בוקר”, מ פרת איריה, ”קיבלו אותנו יפה מאוד, ואפילו נתנו לנו קצת חטיפימ, שפחות היו לנו בג‘רבה בגלל ענייני כשרות. הפקידימ התלהבו מהשמות העבריימ שלנו, לאור העובדה שבאנו ממדינה ערבית שלא מקיימת קשרימ פעם, בדרך הביתה, ראיתי כמה בנות מושכות בשיער של חברה וגוררות אותה על הרצפה. תקפתי אותן בחזרה. לא הסכמתי ללכת בפחד ברחוב רק כי אני יהודייה "ההורים העדיפו שלא נסתובב לבד בלילה". איריה כילדה, עם אביה בתוניסיה צילום: באדיבות המשפחה