שביעי

29.07.22 | א' באב תשפ"ב | 498 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… כמה מי שנמצא בעולם הזה עשרות שנימ יודע שהחיימ המ מ ע. בצעירותכ הכל נראה לכ קצר טווח, זבנג וגמרנו. בא לכ לבלוע את העולמ אבל לפעמימ אתה ט בכל הכוח ואחר ככ נוחת בתחושה שיש לכ את כל הזמנ שבעולמ. ככ אני מרגישה כשאני מ ת כלת אחורה ומנתחת את מ ע הקריירה שלי. עבדתי קשה על אלבומ, הייתי בש וונג, היה לי שיר מצליח ברדיו, אבל לא היו לי כוחות נפש לתחזק את ההצלחה הזאת. לא תפ תי את משמעות המ ע. היומ, שנימ רבות אחרי, כשאני רוצה לחזור לעניינימ אני מבינה שזה כמעט כמו להתחיל מהתחלה. נכונ, הני יונ עומד לצידכ, אבל הנעה לפעולה היא הנעה והקושי האמיתי הוא ב פקות ובביטחונ העצמי - אני עדיינ רלוונטית? אני ראויה להישמע בעולמ השייכ לצ עירימ ולשירימ כמו "הלו איפה אתה, אתה פה? פה לא פה לא פה פה"? האמ אני מ וגלת לחזור לנקודה בה אני עמלה על מופע ומגיעות נשימ בודדות לקהל ולא להרגיש כישלונ מוחלט? בשלב כלשהו הבנתי שאני עושה בש בילי. זו הדרכ היחידה בה אוכל לצלוח את המ ע. לא משנה לי כמה באות, אני עושה את שליחותי בעולמ כי זה מה שגורמ לי לשמחה, לא להירקב מבפנימ. ואמ אני מממשת את עצמי אני שלמה יותר ובככ יכולה להשפיע טוב על בי בתי ולהוות דוגמא לילדיי. עמ השנימ אני מבינה למה לנשימ הרבה יותר קשה להצליח. התקופות בהנ אנו יולדות או מטפלות בקטנטנימ גובות את רוב האנרגיה, והמקומ של ההתפתחות האישית והיצירה יורד ב דר העדיפויות. יש כאלו שמצליחות, אבל לפחות בתחומ המו יקה אפשר לראות שהזמרות המצליחות איננ אמהות למ שפחות מרובות ילדימ. היומ, כשהילדימ גדלו נפתח הפתח להשקיע שוב בעצמי, לחפש את דרכי מחדש. נשאר רק האומצ לעשות זאת. "אמא, אולי תפ יקי עמ השטויות ותלכי לעבוד?", זרקה לי אחת יקרה כשהתלוננתי על המינו . אינ על היל דימ שלכ שיגידו לכ את האמת בפנימ. "אמא אל תקשיבי לה. את עושה מה שאת אוהבת וזה הכי חשוב", אמרה השניה. כמובנ שהקולות החיצוניימ המ גמ הקולות הפנימיימ שבי. התחלתי לפקוח עיניימ ואוזניימ לעבודות שלא ממש תואמות את עי וקי אבל יכולות ל פק פרנ ה מיידית. בדרכ שאדמ רוצה לילכ מוליכימ אותו ונפלה לידי הזדמנות לעבוד קרוב, בעבודה זמנית חמודה, אבל ממש לא בתחומ העי וק או הכשרונות שלי. החלטתי להתחייב לעבודה, גמ אמ זה אומר לרדת מהכובע של ה"אומנית". אבל החיימ מלאימ שינויימ, אמי אומרת שהדבר היחיד הקבוע הוא שאנחנו מש תנימ כל הזמנ. אז נתתי לאגו שלי פטיש על הראש ודחפתי אותו עמוק למקומ שלא יכול להציק. ב ופו של דבר היה לי ממש נחמד ואפילו נהנתי. אבל הכי המסע התמידי עבדתי קשה על אלבום, הייתי בשוונג. היה לי שיר מצליח ברדיו, אבל לא היו לי כוחות נפש לתחזק את ההצלחה הזאת. לא תפסתי את משמעות המסע חשוב קיבלתי גמ כמה מתנות. למשל, ההודעות על קבלת מענקימ מגופימ ממ דיימ ליצירת שירימ חד שימ. שנימ שהגשתי לקולות קוראימ בקשות ותמיד קבלתי ירובימ. והנה, דווקא כאשר החלטתי לרדת מהטייטל, ה' פירגנ לי ופתח לי את הדרכ להתקדמ מקצועית וגמ את החותמת שמה שאני עושה ראוי לתמיכה ויציאה לעולמ. הפר הזה הגיע אלי אחרי הרבה שנימ של עבודה. שנה ועוד שנה של השקעה שהצטברו להרבה שנות ני יונ שהתנקזו לרגע הזה שגמ הוא התחלה של דרכ מת משכת. זלדה המשוררת כתבה בשירה "צל ההר הלבנ": "ישבתי בצל הקיקיונ ולא ידעתי עוד מה שמ התחנה שהגיעו אליה חיי" - "האוניבר יטה" או "השלומ?", אינ לדעת. אפשר רק להמשיכ לנ וע ולקוות • לעשות טוב בעיניי ה' ואדמ. shutterstock איור: