שביעי

24.03.23 | ב' בניסן תשפ"ג | 531 גיליון | 12 ענבל רץ־גילמור חרם הוא לא משחק ילדים על הרפורמה וגמ היום לא נדבר לא על מערכת המשפט. לא על ימינ וש מאל, הפגנות וכל הג'אז הזה. היומ נדבר על א ונ שקרה ולצערי הרב קורה שוב ושוב, כאנ ועכשיו. נדבר על הפחד הכי גדול של כל הורה באשר הוא - הפחד לאבד ילד. במציאות חיינו המורכבת ישנמ, לא עלינו, מקרימ שונימ ומשונימ של אובדנ. כל אובדנ הוא קשה מנשוא, אבל אובדנ הבא מאיבוד דרכ של חברה, מאטימות ומחו ר תשומת לב הבאימ לידי ביטוי בילד שחווה בריונות חבר תית, התעללות וחרמ עד כדי נטילת חייו הוא בלתי נ בל. מכל הטורימ שכתבתי עד היומ, לטור הזה הכי פחדתי לגשת. גמ את הדיווחימ על המקרה, שארע לפני שבוע, העברתי ברפרופ מלא אימה ובנשימה עצורה כדי ששומ דבר לא יצ ליח לחדור פנימה ולערער את כל קיומי ולר ק את ליבי. אבל זה ישב לי אי שמ במוח וקיננ. חבר הפציר בי: "תכתבי טור על המקרה הזה, יש לכ בת בגיל הזה...". הבנתי שזו הבעיטה שהייתי צריכה כדי לצלול לתהומ, לחושכ הנורא, לנושא שיכול לפרק עד כדי שיהיה קשה לה רכיב מחדש. ילד בא לעולמ ואנחנו שמחימ בו, מטפחימ אותו, נושמימ אותו, אוהבימ אותו, מפנקימ אותו, קשובימ אליו ואומרימ לו כמה הוא יפה וטוב וחכמ ור גיש ואז הוא יוצא עמ החבר'ה, ופתאומ הילד עובר גיהנומ. לפתע הוא מרגיש קטנ, ח ר חשיבות, לבד בעולמ וכל זאת למה, כי חבורה אכזרית של ילדימ גרמה לו להרגיש שהוא כלומ ושומ דבר. שאינ לו ערכ, שהוא מקולקל, שהוא לא שווה, שהוא לא ראוי לחיות. חבורה שהכני ה אותו לעצבות תהומית כזו, שהעלימה את האור בקצה המנהרה עד למצב שהוא מאמינ שאפ אחד לא יוכל לעזור לו ושהוא לבד לגמרי בעולמ. חבורה שה חליטה ל חוט ממנו את שמחת החיימ, את האופטימיות, את התקווה והאמונה שהוא אי פעמ יצא מזה. והוא לא מצ ליח להשתחרר מכבלי הרוע, לבלומ את תחושת היגונ שעוטפת אותו ולופתת את נשמתו והנה הרעל חלחל לנשמה והוא טבע בעצבות. לחבר'ה האלה יש הורימ. איפה המ היו לאורכ הדרכ? כנראה לא היו. תוהה אמ הילדימ הללו, כל אחד ואחד מהמ, הוא "נ יכ" בביתו, "מלכ של אבא", "אלופ העולמ של אמא". אלה ילדימ שאינמ מכירימ את המושג של גבולות. תוצ רימ של החינוכ האינדיבידואלי המוקצנ. "הילד שלי לא היה עושה דבר כזה", הוא בוודאי משפט שגור אצל הרבה הורימ, אבל אני תוהה כמה מההורימ הללו ישבו אי פעמ ודיברו עמ ילדיהמ על אמפתיה, תרומה, ערבות הדדית או בעצמ על כל נושא אחר שבעולמ. מעריכה כי ההורימ הללו לא לקחו רגע במרוצת החיימ, הקריירה והבילויימ בכדי לעצור את ילדיהמ מלרצוח את נפשו של ילד אחר. מכל הטורים שכתבתי עד היום, לטור הזה הכי פחדתי לגשת. אבל זה ישב לי אי שם במוח וקינן. חבר הפציר בי: 'תכתבי טור על המקרה, יש לך בת בגיל הזה' אמ להודות על האמת יהיה לנו קשה מאד להגיד "ידינו לא שפכה )שפכו( את הדמ הזה ועינינו לא ראו", כי אנחנו חיימ במציאות חיימ בה הכח והאלימות המ הדרכ להשיג כל דבר. השילוב של רפי ות משילותית, מע רכת חינוכ ריקה מערכימ קולקטיביימ ותרבות פנאי רדודה מהווה פלטפור מה מושלמת לכאו ולמציאות הבלתי נ בלת הזו. התיקונ נדרש בהרבה מאד מערכות ורובדימ, אבל הב י לתי קונ הוא פשוט לקחת אחריות הורית ומעורבות. מוקדש לאלרועי אליהו בנ • שבת ז"ל. inbal.ratz.gilmore@gmail.com shutterstock צילום: