שביעי

להילחמ ביחידת קומנדו תחת גדוד ברק בחטיבת גולני. ”למפקדה, שלומ!" כתב גור. "אני מצטער שאני מוכרח לפנות אלי כמ בדרכ הכתב ולא בדיבור ישיר. החלטנו לצאת. לא בקלות החלטנו לצאת בדרכ הה תלקות. תמיד התנ גדנו לדרכ זו ואנו מקווימ שלא רבימ ילכו בדרכנו זאת, אולמ הרגשנו שאנחנו מוכרחימ ללכת ואתכמ ה ליחה... הננו מוכנימ לשאת בתוצאות הליכה זו. בידכמ להטיל עלינו עונש כרצונכמ - ובצדק. אבל זיכרו שלא ברחנו מהחזית, אלא להפכ! אנחנו מקווימ להתראות אחרי המלחמה". כמה שבועות לאחר מכנ, במהלכ קרב ב מוכ ל ג'רה בגליל התחתונ, בזמנ שהזדקפ בנ ותו לפגוע בעמדת צלפ ערבי, נפל גור על משמרתו. אימו, שרה מאירוב, קיבלה את הב שורה בקבוצת כנרת וקיוותה של פחות הפעמ, בעלה שאול )שבמשכ העשור האחרונ הקדיש את כל זמנו למענ היישוב( יהיה לצידה בדרכו האחרונה של בנמ. שאול היה באותה עת בשליחות בצ'כיה, לקראת חתימה על חוזה ענק לרכישת נשק. את הבשורה מ ר לו חברו למשלחת, מאיר פיר, איש קבוצת כנרת ואביה של נעמי שמר. כשזה דפק על דלתו של שאול בשעת לילה מאוחרת, מאירוב שאל מיד: "נפצע או נהרג?". ומה רוצה אבא לעשות בעת כזו? לעזוב את הכל ולחזור ארצה, לפרי דה האחרונה מבנו. הוא שלח מברק לבנ-גוריונ עמ בקשה לשחרור זמני מהשליחות. ראש הממשלה השאיר את ההחלטה בידיו, אכ הודיע לו שייקח בחשבונ שצבאות ערב נמ צאימ כבר בתוככי הארצ, והנשק למלחמה הולכ ואוזל. מאירוב הבינ שאמ השלמת הע קה לא תבוצע, עלול הצבא שרק קמ, להישאר ללא יכולת אמיתית להגנ על המדינה. אז הוא נשאר בשליחותו הלאומית. את כאבה של שרה בהלוויה קשה היה לשאת. משפט אחד שאמרה על קבר בנה, נחקק בתודעה הפרטית והלאומית: "ילדתי אותכ לבד, גידלתי אותכ לבד ועתה קברתי אותכ לבד". לשאול לא היה זמנ להתאבל. הוא המשיכ בשליחותו עד ופ המלח מה, וגמ לאחריה. את אבלו הפרטי כינ בשמ משפחתו, שאותו שינה ממאירוב לאביגור. הלוחמת האמיצה דב יו פ, לימימ שר בממשלת יש ראל, היגר לארצ בתור ברנרד ג'וזפ. הוא הגיע אליה במ גרת הגדודימ העבריימ בימי מלחמת העולמ הרא שונה, והיה לאחד מעורכי הדינ הב כירימ, איש תנועת מפא"י שעשה את דרכו לעבר צמרת ההנהגה היהודית. ככ הקנה לעצמו 'ישיבה של כבוד' בכלא הבריטי במ גרת השבת השחו רה לאחר ליל הגשרימ. הוא לא קיבל שומ הנחה, גמ לא בשל היותו אחראי על גיו רבבות מתנדבימ היהודימ לצבא הבריטי במהלכ מלחמת העולמ השנייה. במלחמת העצמאות שימש יו פ כמושל ירושלימ, ולמעשה היה האיש שדאג כי העיר לא תיפול ברעב במה לכ המצור הכבד. ברשימותיו ב פר 'קריה נאמנה' תיאר בצורה מדויקת את כמויות האוכל, המימ והמצרכימ החיוניימ בירושלימ, ואת מ פר הימימ שהעיר מ וגלת להחזיק במצבה. בתו, לילה )נעמי( יו פ, לוחמת הפלמ"ח, לחמה בלא מעט קרבות ובינ היתר השתתפה בשחרור צפת. בהמשכ היא עברה יחד עמ חטיבת יפתח ל יוע בקרבות בנגב, ובאחד מימי תשרי תש"ט, בשעה ששמרה והתאמנה עמ חברותיה ב מוכ לקי בוצ דורות, החלה הרעשה ארטילרית ואווירית כבדה של המצרימ. כמה פגזימ נחתו במחנה הפלמ"ח, ולילה נפלה יחד עמ עוד שתי חברות. לאביה דב הותר לטו במיוחד לה לוויית בתו בדורות, אכ גמ לו לא היה זמנ להישאר באבלו. בימימ שלאחר מכנ הוא חזר לפעילות מלאה, כאילו לא אירע לו הא ונ הגדול והנורא ביותר, והמשיכ בפגישות בירושלימ עמ אנשי או"מ, בנ-גוריונ ועוד. דב יו פ, הזוג בנ-צבי ושאול אביגור - מנהיגי מלחמת העצמאות, ששילמו את המחיר הכבד ביותר, לימדו אותנו שיעור בלתי נתפ במ • נהיגות, אצילות ולאומיות. שאול מאירוב היה בשליחות בצ'כיה, לקראת חתימה על חוזה ענק לרכישת נשק. את הבשורה מסר לו חברו למשלחת, מאיר ספיר. כשזה דפק על דלתו בשעת לילה מאוחרת, מאירוב שאל מיד: "נפצע או נהרג?" שאול מאירוב-אביגור עם רה"מ גולדה מאיר, ודב יוסף מארח את הנשיא חיים ויצמן בירושלים כאב שקשה לשאת. גור מאירוב והוריו צילומים: לע"מ צילום: מתוך האלבום המשפחתי 21.04.23 | ר"ח אייר תשפ"ג | 534 גיליון | 34