שביעי

28.04.23 | ז' באייר תשפ"ג | 535 גיליון | 6 שרו ן רוטר לא התגייסתי לצה"ל וגמ לא שירות לא עשיתי צבא לאומי. אני לא גאה בזה. להפכ, אני מתביישת. אבל עברו מ פיק שנימ שאני יכולה לשימ את זה פה קבל עמ ועדה, להצטער ואולי גמ לעשות תיקונ. אני לא היחידה מהכיתה שלי דאז שבחרה שלא לשרת את המדינה. זה היה חלק מטרנד תל אביבי, שמאלני, אגוצנטרי שחושב שהוא שיא ההומני, ליברלי ומתקדמ. "אנחנו לא ניתנ יד לכובש האכזרי" ובמקומ זה נשקיע את כל האנרגיה שלנו במימוש עצמי. באותו זמנ עבדתי כבר בתעשיית המו יקה, הופעתי על במות גדולות והרווחתי כ פ לא רע. יחד עמ האידיאולוגיה דמיקולו שהאמנתי בה אז זה היה מאוד נוח לוותר על החוויה המרנינה של השירות ולהת חיל פשוט לחיות את חיי הזוהר. השבוע דיברתי עמ חברה מו יקאית יוצרת חילונית שכנ עשתה צבא. היא לא גדלה בתל אביב. התגיי ה, היתה עתו דאית וקצינה וחתמה קבע לחמש שנימ. היא טיפ ה על הג'בלאות בחברונ ואכלה לופ מקופ אות שימורימ. בעלה, לעומת זאת, לא שירת בצבא אלא החליט לדלג על השלב הזה לטובת לימודי מו יקה והתפתחות מקצועית. שניהמ נורא מו כשרימ אבל היא ג'דה והוא פחות. "צבא זה טראומה", היא אמרה לי, "לא הייתי חוזרת על זה, אבל בכל זאת, במיוחד לגברימ זה יכול לבנות את האישיות". אני מרגישה את הפ פו . עד היום יש עגה שאני לא מבינה, ראשי תיבות, מקומות בארצ, חוויות. זה עולמ ומלואו שאינ לי בו חלק. אבל הכי אני מצט ערת על זה שלא זכיתי להיחשפ לאנ שימ שונימ ממני עד גיל מאוד מאוחר. נשארתי עטופה בבועה התל אביבית וזה עשה אותי אדמ חדגוני, מתנשא שאינ לו אפשרות להתחבר לעמו ולכנ גמ לא לאהבת חינמ. עמ השנימ, החזרה בתשו בה וההכרות עמ בעלי המרוקאי נפתח לי עולמ ומלואו, כזה שאני מעריכה ואפילו מעריצה ושמחה שזכיתי להתערבב בו. בשנימ האחרונות אפשר לומר שאני מעורבת בפעילות אקטיבי טית בנושא הקרוב ללבי של שירת נשימ וכל המ שתמע מככ מול החזיתות השונות. לא רציתי בזה )הייתי אגואי טית ונשארתי כזאת( פשוט הגיע רגע שהרגשתי שאני לא מ וגלת יותר לשתוק. עצבנ אותי שאינ למי ששרה לנשימ אותנ זכויות כמו לכל זמרת, ושלפני שנהייתי דו ית הייתי "מקובלת" והיומ אני האחרונה שבעמ. אז מתוכ העצבימ התחלתי לפעול. זה כבר כמה חודשימ שאני מכ תתת רגלי ועולה לירושלימ להיפגש עמ חברי כנ ת בשביל לקדמ תרבות יהודית בכלל ושירת נשימ בפרט. וואלה, זה וואחד ניג'ו ולרוב לא יוצא מזה יותר מדי, אבל אחרי שקיטרתי והתלוננתי על עוד פגישה שנקבעה, קלטתי שאולי אני זוכה, רק בקצת, לעשות תיקונ קטנ להשתמטות ולהח אני לא היחידה מהכיתה שלי שבחרה שלא לשרת את המדינה. זה היה חלק מטרנד תל אביבי, שמאלני ואגוצנטרי שחושב שהוא שיא ההומני, ליברלי ומתקדם זיר קצת למדינה שלי שנתנה ונותנת לי כל ככ הרבה. גדול ואולי אפ אני עדיין בחוב פעמ לא אוכל באמת להחזיר, אבל אפי לו קצת זה לפעמימ הרבה. הבת הגדולה שלי עומדת עוד מעט לפני גיל גיו , אפילו תאריכ יש. אני לא יודעת מה העמדה שלי לגבי בנות דתיות בצבא. אינ לי דרכ לגבש דעה כשאני לא מכירה את העולמ הזה ובטח שלא איכ זה להיות נערה שומרת מצוות. יודעת שיש ח רו נות רבימ ובטח גמ יתרונות ומתפללת שה' ישמור על הילדימ שלנו באשר המ • יבחרו ושיהיה לתועלת להמ ולכולנו. sharonroter@gmail.com shutterstock צילום: