שביעי

28.04.23 | ז' באייר תשפ"ג | 535 גיליון | 8 אביתר ליכטמן דגלו עליי אהבה על מיקומנ של מעניין לחשוב פרשיות אחרי מות - קדושימ בתוכ רצפ הימימ מלא ההוד שאנחנו נמצאימ בו, בינ זיכרונ הנופלימ לעצמאות המדינה. רצפ שכמו בא ללמדנו על ככ שגמ כשמגיעימ אל המשכנ, אל המנוחה ואל הנחלה, יש עוד קורבנות שנידרש להקריב כדי לש מור על המציאות הזו של מנוחה ונחלה. אחד הדברימ הנו פימ שאני קורא בפר שה הזו בהקשר הימימ האלו, הוא הוראות הכני ה "אל הקודש". חלק מהיותו של מקומ "קדוש", הוא היבדלותו משאר השגרה ומציאות החיימ. ההוראה לא להיכנ לשמ "בכל עת" שומרת על ה טטו הזה. בתי העלמינ הצבאיימ, המ מקומ שכ שכנ ימ אליו, הקדושה מורגשת. היא נמצאת שמ באוויר. זה מקומ שרובנו לא נמצאימ שמ בשגרה, ואמ פוקדימ אותו, אז זה בימימ מאוד מ וימימ בשנה כמו יומ הזיכרונ שחלפ על פנינו. השיח ברשתות ביב האפשרות למחאה במקומ הקדוש הזה, הרעיד אצלי משהו בלב. משהו בב י שעליו אנחנו יושבימ. במהלכ ה יורימ בהר הרצל, בקריית ענבימ או בנחלת יצחק, אחד הדברימ שאני משתדל להראות למטיילימ הוא נתונ חשוב שכתובה על כרית המצבה. ארצ הלידה. זה לצד זה שוכבימ מיטב בחורינו, שעלו מגרמניה ומתימנ, ממרוקו ומפולינ, נולדו בישראל או במצרימ. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה לצד זה המ שוכבימ כאנ, וזה לצד זה המ נפלו בקרבות כשהמ ומכימ אחד על השני בלי לשאול מה כל אחד מהמ הצביע בקלפי. הפוליטיקה נשארה בצד כשהמ נכנ ו לצבא, ועל אחת כמה וכמה, היא צריכה להישאר ברגע שעוברימ את מפתנ המקומ הקדוש הזה, בית עלמינ צבאי. לפני שבוע וקצת, ציינו את יומ השואה. ל בתא שלי, בתא אילנה ז"ל )או הניה מלכה בשמה המקורי( היה חשוב לבקש מהוריי שי ייעו לה בתליית דגלי ישראל בימימ אלו. הדרישה הייתה ש"המשימה" תתבצע כבר לפני יומ השואה ולא רק לקראת יומ העצמאות. וכשהדגלימ מתנו ימ שמ בחצר ביתה בגאונ, הייתה בתא יוצאת בזמנ סבתא אילנה ז"ל הייתה מבקשת מהוריי לתלות את הדגלים לפני יום השואה. וכשהדגלים מתנוססים הייתה סבתא עומדת בצפירה, אל מול המכוניות הנעצרות זוקפת גווה הכפוף מתלאות אושוויץ וברגן בלזן לשירות בצבא ההגנה לישראל, ואחת מגאוותיה הגדולות הייתה כשאחד מהמ הגיע לביקור במחנות כשהוא עטור במדי צה"ל. מי יכול לחשוב על מציאות כזו? האמ בא רבא שלי עת נכנ לתאי הגזימ יכל לדמיינ שיהיו עוד יהודימ בעולמ? האמ אחיו למחצה של אבי, , יכל לד 3 שהועלה השמיימה רק בנ מיינ שקול צחוקמ של ילדימ יהודימ עוד ישמע בעתיד? אני לא יודע לענות על זה. אבל המ בוודאות לא יכלו לדמיינ באותו רגע כשהרוע משתולל מ ביב, את מדינת היהודימ - מדינת ישראל. המ בוודאות לא יכלו לדמיינ שקרוב משפחתמ יגיע לבקר במקומ בשמ צבא היהודימ, וש מטו י צה"ל יחוגו מעל מחנה אושוויצ כאחד הצבאות החזקימ בעולמ. בימימ האלו, של זכרונ ועצמאות, של אתגרימ ביטחוניימ ופיגועימ, ובעיקר של מחלוקות פוליטיות, אני נזכר ב ב תא עומדת לצד דגלי ישראל, ביומ הזי כרונ לשואה כמנצחת, והכול הכול, נכנ לפרופורציות. • אשרינו שזכינו. 054-7728242 לתגובות בווטסאפ צפירת יומ השואה, אל מול המכוניות הנעצרות בכביש ולצד הולכי הרגל שעמדו ממרוצתמ, ועומדת מתחת לד גלימ. זוקפת את גווה הכפופ מתלאות אושוויצ וברגנ בלזנ, מרימה את ראשה בגאונ ורושמת עוד פרק ב פר הניצחונ על הנאצימ. בתא שלחה נכדימ בזה אחר זה סבתא אילנה מתייצבת לעמוד בצפירה סמוך לדגלי ישראל