שביעי

19.05.23 | כ"ח באייר תשפ"ג | 538 גיליון | 8 שרו ן רוטר חוצפה של ילדים מתרגשת שאני לא מודה כשהילדימ מדברימ אליי לא יפה. כשהמ עוד קטנימ אני כנ מעירה, אבל כשהמ גדלימ והופכימ לאנשימ אני משתדלת לא להתרגש. אז אמרו, אז מה? המ לא באמת מתכוונימ: המ עייפימ, רעבימ, מתו כלימ, מדוכאימ, הורמונליימ. יצא אז יצא, אני בולעת רוק, מתעלמת, שותקת ועוברת הלאה. מק ימומ מרימה גבה, זה מ פיק. לפעמימ כשזה קורה ונמצאימ לידי אנשימ המ די מתפלאימ מההתנהגות שלי. "למה את נותנת להמ לדבר ככה? למה את לא מחנכת אותמ לדבר בכבוד למבוגרימ?", נשמע זעזוע קל בקולמ. גמ יוצא שכשהחברימ שלהמ שומעימ אותמ מדברימ אליי ככ אז המ נבהלימ: "בחיימ אמא שלי לא הייתה נותנת לי לדבר אליה ככה...", המ מודימ במבוכה ואני קצת מתביישת אבל מיד מרגיעה את עצמי. למה? כי זה שילד אמר לי "אמא תמי" זה לא אומר שהוא מתכוונ לזלזל בי. נכונ שדיבור הוא חשוב, אבל הדיבור של בני הנוער היומ כזה נגוע שזה כבר חלק מה לנג שלהמ, זה יוצא להמ בלי לחשוב. אני לא רוצה להיות חברה שלהמ, אבל מרגישה שכבוד זה הרבה יותר מאשר איכ המ דיברו או לא דיברו ודווקא כשאני מכילה ולא שופ טת המ מדברימ איתי הרבה יותר פתוח ובגילוי לב. כשהבת הייתה אצלי אחותי שלי התעצבנה בגלל שביקשתי ממנה לנקות וחולצתה הוכתמה באקונומיקה. אז היא כע ה ואמרה שבגללי החולצה האהובה עליה עכשיו נהר ה וזה הכל באשמתי. אני לא התרגשתי ואפילו הת נצלתי ואמרתי שאני אפצה אותה, ואחו תי לא הבינה איכ מול התפרצות הכע הזו אני מצליחה להיות קשובה ורכה. ה ברתי לה שבפנימ אני באמת מבינה את הבא ה של הילדה. זו חולצה שהיא קנתה בכ פ שהיא עבדה עבורו, ובגלל שהיא עזרה לי היא כביכול "נדפקה". אז נכונ שלא צריכ לצעוק על אמא אבל יש מקרימ שבהמ אפשר גמ להבינ אותמ ולהתעלמ מהזלזול כביכול. יכול תי לזרוק עליה כפכפ ויכולתי להגיד לה "נכונ נשמה אני מבינה". בחרתי בדרכ השניה וזה השתלמ. כמה שעות מאוחר יותר היא התקשרה אליי כולה מתנצלת ואכולת חרטה והכתה על חטא. בתוכי אני יודעת בוודאות שהמ כנ מכבדימ אותי, לפני הכל ואחרי הכל, וזה ממש לא תלוי בדיבור שלהמ. אפילו להפכ - המ יודעימ שאני מכ בדת אותמ מאוד, ולכנ המ מכבדימ אותי בחזרה, אבל באמת, לא כי דר שתי כבוד בכוח, לא כי הכרחתי, אלא כי הרווחתי אותו בעיניהמ. עוברימ את הג ואם הם ממש בול? כשאני מרגישה שבאמת "דר ו אותי ב יבוב" אז אני מפעילה את אני לא מתרגשת כשהילדים מדברים אליי לא יפה. כשהם עוד קטנים אני כן מעירה, אבל כשהם גדלים והופכים לאנשים אני משתדלת לא להתרגש. אז אמרו, אז מה התותחימ הכבדימ. לא בעונשימ כמו "תלכי לחדר ואל תצאי" כי זה נשמע לי טיפשי, מיותר ולא משיג את המ טרה. אני פשוט מונעת מהמ את עצמי. למשכ כמה זמנ אני פשוט מתעלמת - אינ אמא, אני לא שלכמ עכשיו ואל תפנו אליי. זה לא קיצוני - אני עונה אמ מדברימ אלי, אבל אני לא מעני קה חביבות וחומ, לא מ כימה להקפיצ לקניונ, לא מכינה את האוכל האהוב ולא מלטפת את השיער. עד יעבור זעמ והילד יתקנ את דרכיו ויחזור להתחנפ ולפרגנ לי שאני האמא הכי אלופה בעולמ ושאינ אמא יותר • טובה ממני. בכבוד רב. sharonroter@gmail.com shutterstock איור: