שביעי

25.05.23 | ערב שבועות תשפ"ג | 539 גיליון | 32 ועדיפ לא בקומה העליונה. למי שנ מצא ברחוב, הציבו בטונדות בצורת ליד תחנות אוטובו , כדי שיהיה H איפה לה תתר. האזעקות עוברות לילדימ ליד האוזנ. באזור שלנו אינ בכלל רו ימ. בדרומ המחוז ופגימ לא מעט ירי ארטילרי, והמיירטימ לא תמיד עוזרימ, אבל אצלנו החיימ שונימ ודי שגרתיימ. ”כשיש אזעקות והילדימ בבית ה פר, המ הולכימ בנחת עמ ה פרימ וממשיכימ ללמוד במ דרונ שאינ בו חלונות”, מ פרת חני ועוצרת לרגע את השיחה. היא שולחת את בנה למ יבת יומ הולדת של חבר. ”אני מזמינה לו מונית, ודרכ האפליקציה יכולה לעקוב אחרי המיקומ שלו”, מ בירה האמ. סתם ללכת לעבודה ולחזור? במשכ כחצי שנה חיו חני, הרב שלמה וילדיהמ בישראל, במינ מצב ביניימ מעורפל. ”הבנו שלחרקוב לא נחזור. רב העיר לא ידע מה יהיה שמ אחרי המלחמה, ושיחרר אותנו להמשיכ הלאה. לקח לנו זמנ לעכל שנצטרכ להתחיל מחדש. כשאתה חי בשליחות, כל מהות חייכ משתנה. ני יתי לדמיינ את עצמי חיה בקהילה ’רגילה', או הולכת לעבודה בבוקר וחוזרת בערב... זה לא אני. הציעו לי לנהל בית פר בישראל, ולא ראיתי את עצמי עושה את זה”. ואז, במהלכ הקיצ, עלה הרעיונ לצאת לשליחות בדניפרו. ”רצינו לחזור לאוקראינה. זה התאימ ל גנונ החיימ של הילדימ, להרגלימ שלהמ. המ עברו כאנ לקהילה גדולה יותר, עמ יותר חברימ. גיליתי שזה חשוב גמ לילדימ הגדולימ, שבמהלכ השנה לומדימ בארצ ובכלל לא נמ צאימ איתנו. היה להמ נוח כשגרנו במגדל העמק, ויכולנו להיפגש בכל שבת, אבל המ ממש שמחו כשט נו חזרה. בשבילמ, זו משמעות החיימ, זו ההגדרה שלנו כמשפחה”. מכיוונ שהמרחב האווירי של אוק ראינה נותר גור, אינ דרכ להגיע למדינה בטי ה ישירה. וככ, בראש חודש אלול, מצאה עצמה המשפחה עוברת מ ע חתחתימ נו פ, הפעמ בדרכ חזרה. ”ט נו למולדובה, ומשמ לקחנו ה עה לדניפרו. הרכב הת קלקל פעמיימ בדרכ, וישבנו בצד הכביש ו יפרנו יפורימ לילדימ. לא התרגשנו. אמרנו לקדוש ברוכ הוא ’אתה לא מבינ שאנחנו כבר ומכימ עליכ?'. הפעמ הדרכ הייתה נעימה ושקטה, ונשארנו רגועימ ובנחת. היינו שלמימ מאוד עמ עצמנו. ”במהלכ הנ יעה ה תכלתי על מרימ והייתי ב ערת רגשות. נזכ רתי איכ עזבתי איתה, ואיכ עכשיו אני חוזרת איתה. בשבת שעברה היא עשתה צעדימ ראשונימ. לא ידעתי באיזה גיל היא תחזור לאוקראינה, אמ בכלל תחזור”. שעות לאחר שעזבו את מגדל 48 העמק, הגיעו ה גלימ לדניפרו - וכעבור חודש וחצי אזרו אומצ ונ עו לבית הישנ בחרקוב. ”כשעזבנו, לא התלמידים היהודים בבית הספר בדניפרו לומדים במסדרון, בזמן אזעקה "כשחזרנו לבית בחרקוב, גילינו שהכל נשאר בדיוק כמו שהשארנו אותו. השלטים שהילדים ציירו לכבוד התינוקת החדשה עדיין היו תלויים על הדלת. הפרחים שקיבלתי מחברות שלי נותרו על השולחן ונבלו, אבל הברכה שהן כתבו נשארה לידם" "אין תחושת בהלה". ילדי משפחת סגל מחייכים גם במלחמה