שביעי

ידענו אמ נחזור אי פעמ, ופתאומ, לעמוד שמ שוב, זה היה הלמ. הכל נשאר בדיוק כמו שהשארנו אותו. השלטימ שהילדימ ציירו לכבוד התי נוקת החדשה עדיינ היו תלויימ על הדלת. הפרחימ שקיבלתי מחברות שלי נותרו על השולחנ ונבלו, אבל הברכה שהנ כתבו נשארה לידמ”. איכ הילדימ הגיבו? ”המ רצו ממקומ למקומ. ’ווי, זה היה שלי', ’שכחתי מזה', וא פו כל מיני חפצימ שרצו לקחת איתמ. הקושי המשמעותי היה דווקא ליל דימ שלא היו בבית כשפרצה המל חמה. המ היו זקוקימ ל גירת המעגל הזאת. בחודש שעבר, בחול המועד פ ח, נ ענו שוב, אחרי שכל החפ צימ שלנו כבר נארזו והגיעו לדניפ רו. עשינו מינ יבוב פרידה מהבית. הילדימ שאלו: ’אמא, היה לנו בית כל ככ יפה, למה עזבנו?'”. אוקראינה עומדת לנצח יהודי דניפרו נהנימ מחיי קהילה ענפימ. זה לא מקרי שאחד הרחובות הראשיימ בעיר קרוי שלומ עליכמ. ”בית ה פר של הילדימ נמצא ברחוב ”, מחייכת 1 מנחמ מנדל שניאור ונ חני. ”בכל יומ יש שלושה מנייני תפילה בשחרית, עוד שניימ במנ חה וגמ ערבית. בתחילת המלחמה, כשהיה עוצר, המרכז הקהילתי מנורה אירח יהודימ בכל שבת, שנשארו לי שונ ועשו שמ תפילות ו עודות שבת. היומ, כשחיימ בחופשיות, המ ורת היפה של הארוחות המשותפות נש מרת. זו הקהילה היחידה באוקראינה שהשליח הראשי, הרב שמואל קמינ צקי, נשאר בה לאורכ כל הזמנ”. גל לא הכירה מקרוב את הקהילה בעיר, אבל מעידה שמ פר התלמידימ שנותרו בבית ה פר עומד על שליש לעומת זה שהיה לפני הפלישה הרו ית. ”אנשימ חוזרימ לאט לאט, אבל במ פרימ קטנימ. ועדיינ, יש כאנ קהילה גדולה. הילדימ שלי התאקלמו בצורה חלקה ומהירה, ויש להמ יותר חברימ משהיו להמ אפילו בחרקוב”. מה תעשו אמ המלחמה ת תיימ בעוד חודש, חודשיימ, שנה, ויציעו לכמ לחזור להמשכ השליחות בח רקוב? ”אני לא חושבת שיציעו לנו, אבל אנחנו כבר השלמנו עמ המעבר. מובנ שאנחנו שומרימ על קשר טוב עמ השליחימ והחברימ משמ, אבל הש ליחות שלנו עברה מקומ”. לאנ המלחמה מתפתחת? מרחוק זה נראה כאילו היא נקלעה למבוי תומ. ”לא, בכלל לא. באוקראינה בטו חימ שאנחנו הולכימ לקראת ניצחונ. ככה שומעימ ורואימ בחדשות, וגמ מרגישימ פיזית. תכיפות התקיפות ירדה באופנ משמעותי. לתושבימ המ קומיימ יש בלנות, והמ אופטימיימ”. אינ חשש שוולדימיר פוטינ יש תמש בנשק גרעיני אמ יעמוד בפני הפ ד וירגיש שגבו אל הקיר? ”אינ לפוטינ את הכוח שמייח ימ לו, ואנחנו רואימ את זה כבר שנה ושלושה חודשימ. אתה זוכר כמה פחדו ממנו בהתחלה. במשכ שמונת החודשימ האחרונימ נלחמו הרו ימ על עיר קטנה שחולשת על צירי תנועה מרכזיימ. עשרות אלפי חיילימ רו ימ נהרגו בקרבות עליה, ובשבוע שעבר - בתוכ כמה ימימ של לחימה - האוקראינימ הצליחו קמ”ר ובהמ עשרות עמ 17 להחזיר דות של האויב. המ ממשיכימ לשחרר שטחימ נו פימ”. מה יותר מלחיצ? לחוות אזעקה באוקראינה או לשמוע מרחוק שיש אזעקות בישראל, כשחלק מילדייכ בארצ? ”הבנ שלי לומד בקריית גת. גרו להמ את הישיבה, וכשהמצב הביטחוני מתוח הוא יכול לנ וע להורימ שלי במגדל העמק. זה הבית שלו בארצ. להגיד לכ שלא ישנתי בלילה? אולי התרגלתי, אולי אני בוטחת יותר בהשמ אחרי כל מה שעברנו. ההש גחה העליונה מביאה כל אחד למקומ שבו יש לו תפקיד להשפיע טוב. וכ שמאמינימ שהכל מכוונ, מרגישימ את • הח דימ והני ימ בכל צעד”. ״בתחילת המלחמה, כשהיה עוצר, המרכז הקהילתי מנורה אירח יהודים בכל שבת, שנשארו לישון ועשו שם תפילות וסעודות. היום, כשחיים בחופשיות, המסורת היפה של הארוחות המשותפות נשמרת. בכל יום יש כאן שישה מנייני תפילה״ Shutterstock צילום: לרחוב הראשי בעיר קוראים שלום עליכם. מרכז מנורה בדניפרו 25.05.23 | ערב שבועות תשפ"ג | 539 גיליון | 34