שביעי

02.06.23 | י"ג בסיון תשפ"ג | 540 גיליון | 8 שרו ן רוטר לחזור בשלום לזמנ שמתחיל להיות חמ אז הגענו מדי. זה הרגע בו אני מתחילה להיות עצבנית, תשושה ולא מרוכזת. החיימ מתקיימימ ממזגנ למזגנ וביניהמ עינוי מתמשכ. אבל על אפ שאני מתלוננת הרבה על החומ, למגינת לבו של בעלי, לא רק אני עצבנית בקיצ. חברה שלי שגרה בחו"ל טוענת שלנחות בשדה התעופה בישראל זה יפור אחר לג מרי אמ מדובר בחורפ או בקיצ. בחורפ כולמ אדיבימ ומחכימ בתור ב בלנות יח ית. בקיצ כולמ דוחפימ, צועקימ ומתנהגימ בבהמיות. גמ מלחמות כבר לא קורות בחורפ והטילימ מהדרומ, ההתפרעויות בערימ המעורבות וכל ה יר לחצ הזה מגיע לשיאו עמ עליית המעלות. כמובנ שזה מתבטא גמ בכביש כשכולמ אוטמימ עצממ בבועה ממוזגת עמ פודקא ט או דיבורית בקולי קולות וחושבימ שהכ ביש הוא של אבא שלהמ ושכל השאר רק בטעות פה. אבל הגרוע מכל הוא כמובנ שכחת ילדימ ברכב. אני יודעת ששוכחימ ילדימ גמ בחורפ ולמרות שזה לא מ וכנ כמו בקיצ אני בטוחה שבקיצ שוכחימ יותר. איזו תופעה מחרידה של הי ח הדעת שלנו, של החומ והרצונ לברוח ממנו בשילוב המולטי ט קינג של עידנ ה לולרי, כשבכל פעמ שהוא מצפ צפ זה מפעיל את הורמונ ההישרדות שלנו )נחקר והוכח(. עידנ שבו אנחנו ממלאימ כל שניה באינפורמציה ואינ רגע דל. אנחנו שומעימ על זה כל הזמנ אבל לא נראה לנו שזה יקרה לנו, זה פשוט לא הגיוני - הרי אלו משוש נפ שנו. אז תנו לי ל פר לכמ שגמ לי זה קרה. לא עכשיו, לפני הרבה שנימ, ועד היומ אני מתביישת ונחרדת עד עמקי הנשמה כשאני נזכרת. נסעתי לגינת המשחקים בישוב עמ הילדימ שהיו כבר עצמאיימ בגילאי הגנ )כנ אני עצלנית שלא הול כת ברגל - שוט מי(. עצרתי את הרכב, כולמ ירדו ושמתי פעמיי ל יפרייה הצמודה. הילדימ שיחקו בגינה ואני עמדתי ליד המדפימ. פתאומ היתה לי תחושה מוזרה בגופ, משהו היה ח ר. עצרתי על מקומי בתחושה ששכחתי משהו. ראיתי בעיני רוחי את הילדימ יוצאימ מהרכב בהילוכ איטי ומתפזרימ אבל ילד אחד לא היה שמ ב רט הזה. מיד יצאתי בריצה ושאלתי את הילדימ איפה הוא וכפי שהבנתמ הוא לא היה איתמ. רצתי לרכב ואכנ הילד ישנ - שכב ב פ ל האחורי )ברכב של שבע מקומות זה פ ל שלישי( בצורה שלא היה ניתנ לראות אותו כלל. למזלי היה אחר הצהריימ והחומ כבר ירד. הילד הזיע, היה אדומ ומעט מטושטש ואני קיבלתי את באותו רגע את הפ הלבנ בשערי מרוב בהלה וח רדה. אחרי כמה שנימ זה כמעט קרה לי שוב. באותה דרכ ודווקא בבית. חני תי, נכנ תי, כולמ היו אחריי, נכנ שכחתי ילד באוטו. גם לי זה קרה. לא עכשיו, לפני הרבה שנים, ועד היום אני מתביישת ונחרדת עד עמקי הנשמה כשאני נזכרת תי למטבח להתחיל להכינ ארוחת ערב ומיד קלטתי את אותה התחושה. הפעמ כבר זיהיתי אותה מיד וחזרתי לרכב להעיר את הנותר. זה היה רק לדקה אבל באותו רגע ידעתי שאני בחיימ לא אשפוט אפ הורה במקרה כזה ושאפ אחד לא באמת מוגנ. איכ לגרומ לנו יש מלא שיטות לזכור ואפ אחת מהנ לא כוללת ל מוכ על הזיכרונ והריכוז שלנו. זה קרה לר בימ וטובימ ופעמימ רבות נגמר בא ונ. אז לקראת הקיצ הזה, בואו נחליט שאנחנו מקדישימ לזה רגע של מחשבה ויישומ - שיהיה לנו ולילדינו קיצ בריא, • שני ע ונחזור בשלומ. sharonroter@gmail.com shutterstock איור: