שביעי

08.09.23 | כ"ב באלול תשפ"ג | 554 גיליון | 10 ענבל רץ־גילמור שומרת אחי אנוכי צפיתי ב רט במוצ"ש האחרון "גולדה" המתאר את מלחמת יומ הכי פורימ מנקודת מבטה, אפופת עשנ ה י גריות, של ראש הממשלה גולדה מאיר. מחשבותיי נדדו להנ ולא מפני שה רט שעממ, להיפכ, הוא היה מרתק. בזמנ אחר בוודאי הייתי מתפעלת מכי שרונה של הלנ מירנ ומהויזואליה המיוחדת ב רט. הצטערתי גמ שאבי ז"ל איננו, אחרת הייתי מתקשרת אליו מיד ומ פרת לו שהנה ופ ופ עשו צדק עמ דדו הרמטכ"ל, שעליו דיבר בכאב וטענ שנפטר משברונ לב. אבל למרות שזעקו מהמ כ מ רימ רבימ, צבאות האויב ש וגרימ עלינו, התחינה לקבל תמי כה מהקהילה הבינלאומית, ההבנה העמוקה שעמדנו לבד מול צבאות גדולימ הנחושימ לדרו אותנו ובמקביל אנחנו נתונימ לג חמות, ח דימ ואינטר ימ ציניימ של המ עצמות שהישרדותנו היא הדבר האחרונ שמעניינ אותמ. תחושת העצבות שטלטלה אותי ביותר היא ההבנה שגמ היומ, על אפ עוצמתנו, לעולמ לא ממש אכפת אמ מדינת ישראל תשרוד את העשרימ שנה הקרובות. גמ היומ אינטר ימ זרימ בוחשימ באזורנו, אכ היומ, בשונה מאז, אי ננו מזהימ את האויב בבירור. המצב התודעתי הפנימי, בו נמצאימ חלקימ מאיתנו, הוא כזה שהאויב מזוהה כקו רבנ וגמ מול האויב עליו יש קונצנזו )איראנ( אינ לכידות לגבי דרכי הפעולה. חמור מככ, ישנו שיח עוקפ ממשלה בינ מנהיגי האופוזיציה לידידתנו הגדולה ב וגיות אלה. אמ תתרגש עלינו חלילה מלחמה הפתעת יומ כיפור תחזור. לא על מוכנות צבאית אני מדברת שכנעל אפ מעט " רבני האי התייצבות" אני יודעת שמבחינת עוצמה צבאית פיזית אנחנו מ ודרימ, אלא שאנחנו בבעיית לכידות וחו נ נפשי בשל הפילוג והקיטוב. בחודשימ האחרונימ מתכנ ות חדשות לבקרימ קבוצות שיח. אנשימ אכפתיימ שפועלימ כדי שיהיה פה טוב יותר, מש קיעימ מזמנמ ומרצמ כדי לחבר ולאחד. הקבוצות הללו מגוונות, קבוצות נשימ, קבוצות מעורבות, מתנגדי ותומכי רפו רמה. אינפלציה מבורכת של התארגנויות שרוצות לתקנ. אני שותפה בכמה קבו צות כאלה ולאחרונה הצטרפתי ל"תנועת ההתחברות". כי עמ כל הביקורת על הצד שמנגד, והביקורת גדולה, אני לא מתב לבלת. מתנגדי הרפורמה אינמ אויבי )גמ אמ קומצ בתוכמ מזהה בי אויב, כלומר "ביבי טית", וטוענ בתוקפ שהוא לא אח שלי(. המ אינמ צבאות ערב שקמימ עלי לכלותי, אלא חלק מהעמ שלי. חלק איתו יש לי ויכוח נוקב, כפי שקורה גמ בינ אחימ גרעיניימ ועדיינ נשארימ אחימ, ככ גמ האחימ הלאומיימ שלי המ אחיי. לכנ אני מבלה חלק ניכר מזמני במיזמימ הללו בהנ השיחות גולשות מהכלל אל הפרט. אני מנ ה להקשיב בלב פתוח, לנקות את רעשי הרקע, לנשומ ולשמור על קור רוח אל מול האשמות קשות שלעיתימ הנ מופרכות ומול פחדימ שבחלקמ הג דול מבו ימ על תבהלות שמהודהדות היום, איננו מזהים את האויב בבירור. המצב התודעתי הוא כזה שהאויב מזוהה כקורבן. גם מול האויב שעליו יש קונצנזוס )איראן(, אין לכידות לגבי דרכי הפעולה. אם תתרגש עלינו חלילה מלחמה, הפתעת יום כיפור תחזור על ידי התקשורת. אכ בשיח הזה עולות גמ וגיות אמיתיות ועמוקות. על שירות צבאי, על דת ומדינה, על תיקונ מערכת המשפט, על גבולות במחאה, על רבנות, מבית, על החרדימ שעליהמ BDS על כולמ מדברימ מבלי לדבר איתמ ממש. אני רואה בני יונות ההידברות הללו מהות דמוקרטית ובוודאי שהנ איננ תחליפ לפר למנט, אלא השלמה לתהליכ שמתרחש בו. ה רט "גולדה" מ תיימ בשאלת האחריות של הדרג המדיני, אבל מפו פ ב רט העניינ המרכזי במלחמת יומ כיפור, שמ מי שלקח את האחריות בשטח היו הלוחמימ והמפקדימ הצעירימ. הגיע הזמנ שגמ עכ • שיו נגלה כולנו הרבה יותר אחריות. inbal.ratz.gilmore@gmail.com היכל הזיכרון ללוחמי מלחמת יום הכיפורים בהר הרצל 90 צילום: פלאש