שביעי

08.09.23 | כ"ב באלול תשפ"ג | 554 גיליון | 8 הדופק עולה ויורד סדר היום שלנו מאוד לאומי. לקצב תרועת הזמבורות בכיכרות ואנחנו לא ממש יודעימ מה לעשות. אנחנו עומדימ להיכנ אל הישורת האחרונה לקראת יומ הדינ. ביומ הזה שהוא כה גורלי לנו - לעצמנו ברמה האישית, לנו כעמ ולכולנו כאנושות, אנחנו ניצבימ די מבולבלימ. לא בטוחימ מהו ציר התנועה הנכונ ועמ ההכרזה שלנו על מלכות ה', אנחנו בתוכנו תמהימ מה עושימ כדי שזה יתגלה. שמעתי מחבר שמשמש כרב בתל אביב על תופעה מוזרה. אינ לי מושג כמה היא נפוצה, אבל היא מוזרה מ פיק גמ אמ היא מתרחשת רק במקומ הזה. קבוצה של בני נוער תל אביביימ; מאלו שהוריהמ ממלאימ את הכיכרות ובחלקמ בודאי מטיפימ להרחקת כל מה שמ ריח מדת - נפגשת לאמירת ליחות מכל הלב באחד מבתי הכנ ת. זו לא קבוצה שארגנו אותה אנשימ שעו קימ בקירוב וממילא לא הבטיחו להמ חוויה או ניגונימ אל תוכ הלילה. המ בעצממ התכנ ו ובאו להיות חלק מאמירת ה ליחות הזו. זה כל ככ מוזר כי זה עובד הפוכ לגמרי. הה תה המטורפת כאילו מייצרת תופעה הפוכה מנ הצפוי. זה לא שהיא לא משפי עה וגורמת לנזקימ עצומימ, אבל בינ הקוצימ הדוקרניימ מציצימ פתאומ שושנימ ריחניות. זה לא אמור היה לקרות לפי התכניות. ההרי ה של כל המו כמות הישנות והמוכנות ללכת אל הקצה עד כדי המוכנות לחתוכ את עמ ישראל לשניימ, שברה את האמברגו ה מוי שהטילו אנשי חינוכ ח רי לב והכרה יהודית על ילדי ישראל. האמברגו על הי ודות הכי עמוקימ בזהות שלהמ. מה שהחזיק את אבות אבותיהמ במשכ מאות בשנימ ומה שבעצמ הביא את כולנו חזרה אל הארצ. פעמ יחקרו את זה וינ ו להבינ מה גרמ לאנשימ רציניימ להיות כל ככ נוכריימ למקור החכמה הגדול ביותר שידע העולמ. איכ זה שהיה להמ האומצ פשוט להתעלמ. שמעתי פעמ מהשר לשעבר אלי ישי יפור נוגע ללב. בתחילת דרכו הפוליטית, הוא התפלל עמ הגאונ רבי עובדיה יו פ זצ"ל באחד מימי ה ליחות. לאחר התפילה הוא ליווה את הרב לביתו ושמ המתינה לו פת שחרית. הרב התיישב ליד השולחנ, אבל שתק שתיקה עמוקה ולא הכני דבר לפיו. ישי תמה על ככ ובתגובה הרב פרצ בבכי נורא. "מרוב שהרב בכה", יפר לי ישי, "לא יכו לתי להתאפק ובכיתי גמ אני, אבל לא באמת הבנתי למה". אחר כמה דקות הוא שאל את הרב בעדינות אמ קרה משהו והרב ענה לו כשהוא חנוק מבכי. "איכ אוכל לאכול כשמאות אלפי ילדי ישראל הולכימ לבית ה פר ואפילו קריאת שמע אינמ יודעימ לקרוא!". אמ היינו זוכימ, היינו מרגישימ גמ אנחנו כמה זה מופרכ וכמה זה נורא. כשישראל יורדימ הנ יורדימ עד עפר, אבל הירידה הזו אינה לתמיד. כשהתנועה ה'מרגשת' של הצניחה למטה נפ קת, כי היא נעצרת בחבטה קשה, מרגישימ את הכאב. מה שיש לעפר להציע הוא קרקע משותפת לנו ולבעלי החיימ. מגיע לנו יותר. אולי זו התקווה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה. שנחוש כולנו את החבטה של הקרקע ונמצא את הכוחות לשאופ למעלה. • למקומ ששייכ לנו באמת. Aaron@achay.org.il מחאה נגד הרפורמה בחיפה ההסתה המטורפת כאילו מייצרת תופעה הפוכה מן הצפוי, אבל בין הקוצים הדוקרניים מציצים פתאום שושנים ריחניות. זה לא אמור היה לקרות לפי התכניות 90 צילום: שיר טורם, פלאש הרב אהרו ן אגל־טל למרות שאנחנו נמצאים באחת התקופות הקשות ומעוררות המחלוקת ירידה לצורך עליה • אי פעם, ישנם ניצוצות שמתגלים החוצה