שביעי

27.10.23 | י"ב בחשון תשפ"ד | 559 גיליון | 6 אור נגד חושך , איכ השאלה ״מה שלומך?״ הטריוויאלית הזו שעונימ עליה אוטומ טית הפכה להיות שאלה מתקילה, שדו רשת השתהות, מחשבה. באיזה מצב של שלומ אני נמצאת? "כמו כולמ" או כמו שכתב חיימ גורי במילותיו המדויקות: "שלומי כשלומ עמי". וזלדה כתבה: "שלומי קשור בחוט אל שלומכ". ההתכ ללות הזאת היא מה שייחלנו לו, רק חבל שזה מגיע עמ ההארה שבכל דור ודור באימ עלינו לכלותינו, ואפילו הקידמה לא תוכל להציל אותנו מידמ. שנימ שטיפחנו את הרחמנות, לא מאי-אז כשהתבקשנו להילחמ בעמלק, אלא בדור שלנו, של האנשימ היפימ, אנשי החופש והליברליזמ. גמ אני אוהבת את עצמי יותר כשאני רחומה, זה גורמ לי להרגיש שלמה, האני הכי משופר שלי שיכול להיות. כל ימנ של אכזריות שנטפ ממני אכלתי עליו רט, הלקאתי את עצמי בשוט והתגלגלתי בשלג. אבל כל ה יפור של עבודת מי דות הוא לדעת מתי להפעיל איזו מידה, על מי וכמה. אכזריות היא חלק בלתי נפרד מאיתנו ויש יבה טובה לקיומה. א ור לנו ליפול על זרי הצדקנות ול פרש אותה תמיד כשלילית. יש מצ בימ בהמ צריכ לטפח גמ אותה על אפ ההתנגדות וה לידה, על אפ המחיר, כי התוצאה היא כישלונ ידוע מראש. גמ לרשע יש תפקיד מכריע. כוחות הרשע הפרידו בינינו, גרמו לנו לקומ למלחמת אחימ על הזכות שלנו כיהודימ לממש את יהדותנו בארצנו, וכוחות הרשע החזירו אותנו לשורש - למקור, ליחד ולהבנה שיהודי הוא יהודי ולא משנה מה הוא חושב על עצמו. ראיתי פו ט של חבר ילדות שגר בגרמניה וכבר לא ממש מחובר, שכתב )באנגלית( שבפעמ הראשונה בחייו הוא באמת מבינ ומרגיש מה זה להיות יהודי. התפלאתי - כי דווקא בבית שלהמ עשו קידוש ולמדו יהדות. הוא ה ביר שזה תמיד הרגיש כמו תמונה מאובקת ועכ שיו זה בצבע מלא ובהיר. הרבה תגובות היו שמ של כאלו שטעו לחשוב כאילו היהדות היתה שייכת לדורות הקודמימ, אבל המ כבר מעבר לגזע, דת או לאומ. רק חבל שהיינו צריכימ שהאויבימ שלנו ילמדו אותנו שהקשר הזה לא ייפרמ, דווקא מאלו שלעולמ לא מתכחשימ למי שהמ. ולמה יש קומצ אנשימ שעדיינ מא מינימ שאנחנו אלו שאשמימ, שהכיבוש משחית וכו'? כי קשה לוותר על התחו שה שאתה קדוש ושאכפת לכ מכל חפי הפשע באשר המ. כל ככ הרבה שנימ טחנו לנו את המוח ב י מאות נגד גז ענות שאנחנו כבר לא יכולימ להאמינ שיש עמ שחושב ופועל אחרת מאיתנו. זו צדקנות שלא נוכל לנצח בה, שנובעת מתמימות ובורות. אבל להאמינ בזה נותנ תחושה נפלאה. תאמינו לי. הייתי שמ. כמעט הקאתי פיזית כשראיתי שגי תי שנים טחנו לנו את המוח בסיסמאות נגד גזענות, שאנחנו כבר לא יכולים להאמין שיש עם שחושב ופועל אחרת מאיתנו. זו תמימות ובורות, אבל להאמין בזה נותן תחושה נפלאה. תאמינו לי. הייתי שם שגרה בניו יורק מפר מת לינק לאי ופ כ פ לפל טינימ מעזה. זה אשכרה שבר לי את הלב אחרי שהוא כבר היה מרו ק לגמרי. גמ לא קיבלתי טלפונ מאחי לשאול לשלומי. מרוב שהמ שוחרי שלומ אכפת להמ יותר מזרימ ששונאימ ורו צימ לח ל אותי )ואותמ(. כנראה שהוא מפחד לדבר איתי כי הוא חושב שהפכתי לעוד יותר קיצונית ממה שהייתי והאמת היא שזה נכונ. גמ אני התפכחתי מה פק הקטנ שנשאר מהחינוכ בבית שאפשר לחיות בשלומ אמ רק נרצה. אכזריות קומי צאי - נקמי את דמ עמי ובבקשה • אל תרחמי. sharonroter@gmail.com shutterstock איור: שרו ן רוטר