שביעי

17.11.23 | ד' בכסלו תשפ"ד | 562 גיליון | 4 ענבל רץ־גילמור כלכלת רגשות כחובבתמדעי הגיאולוגיה, לפעמימ אני מרגישה כמו י מוגרפ אנושי. אני מצליחה להרגיש את הת נודות בקרקע הקיומית שלנו. לא, אינ לי יכולות מי טיות נבואיות, אל תבואו אליי כדי שאקרא לכמ בהפוכ. ייתכנ שזו פשוט קריאה תת-הכרתית וחיבור של פרטימ שלפעמימ אינני מודעת לעוב דה שנצרבו בי, ולפתע מתחדדימ לכדי תמונה ברורה. לפני כמה חודשימ התחלתי להרגיש רעד קיומי-הישרדותי. לא ידעתי לתת בו ימנימ. נורית האנרגיות שלי הת חילה להבהב, הבנתי שלא יהיה אפשר לפתור את ההרגשה ברביצה מול הימ עמ פר, שיטוט ברחובות של בירה אירופית ואפילו לא )ות לח לי חמותי אהובתי, המורה ליוגה( מדיטציה במדבר )ואני בחורה שאוהבת מדבר(. ב פטמבר כתבתי כאנ טור שע ק 7- ב בלקחי מלחמת יומ כיפור. שיתפתי בו שאני חלק ממיזמ שעו ק בהתחברות, כזה שנולד אחרי חודשימ של ישיבה במעגלי שיח. לא ידעתי לתת שמ למצב הנפשי הזה, אבל כשחבר, מפקד במי לואימ, יפר לי בשבת האחרונה על "כלכלת החימושימ" שהוא מנהל )כנ, אני מדברת עליכ, אתה שקפצת מהצפונ להפוגה קצרה(, הקשבתי יפה יפה. ני י תי לטעונ שמה שצריכ זה להוריד את כל חודרי הבונקרימ במכה אחת כדי להגיע לעומק שבינ הקרומ של כדור הארצ לג לעינ, רק כדי לא לפ פ אפ מחילה שבה יכול לה תתר חמא ניק נאצי מתועב, ואתה ה ברת לי שאמ נבזבז הכל עכ שיו - ניוותר בלי תחמושת להמשכ, ויש המשכ למלחמה הזו. למעשה, יש חזית אחת בה טרמ ממש התחלנו להילחמ. הקשבתי והבנתי שגמ אני כבר תקופה מחשבת כמה אני מבזבזת )ולא בזארה(. מבזבזת אנרגיה. כמה מקומ אני נותנת לרגשות כמו כע , עצב ות כול שמורי דימ אותי לתהומ. הבנתי שגמ אני מנהלת כלכלת רגשות, שבזמנ המלחמה הפכה להיות מהודקת יותר ויותר. זו כלכלה שמוכוונת לשרידות אישית ולאומית, ומה שלא חשוב נשאר בחוצ. כל מה שכרגע לא מ ייע לי לצלוח את היומ, כל רגש שמ יט את האנרגיה מהמהות והעשייה למענ העמ שלי, נחתכ באבחה אחת. שומ דיונ עמ וייב של ימינ ושמאל לא רלוונטי כרגע. כולמ, כמעט, זוכימ להתעלמות. אני מרגישה שאני לא לבד ב יפור הזה. משפחות שכולות רבות מצוות עלינו להתע ק בעיקר, לוחמימ משאירימ לנו צוואות שדורשות בדיוק את זה, וזה משפיע. עמ ישראל, ברובו המכריע, עבר לנהל כלכלת רגשות מוכוונת קוממיות. ההב נה מיהו האויב האמיתי מתחילה לחלחל גמ למקומות שאליהמ לא האמנתי שזה יחדור בכלל. היא מפק ת את הציבור, למרות ני יונות חוזרימ ונשנימ לגרור אותו אחורה, לימימ שחיינו ב רט שא נחנו יכולימ לריב והאויב ימתינ בנימו עד שנ יימ לפני שינ ה לשחוט אותנו. כל מה שכרגע לא מסייע לי לצלוח את היום, נחתך באבחה אחת. שום דיון עם וייב של ימין ושמאל לא רלוונטי כרגע. כולם, כמעט, זוכים להתעלמות. ואני לא לבד בסיפור הזה יש כאנ הכרה עמוקה שאנחנו לא יכולימ להמשיכ יותר לטאטא מתחת לשטיח את המציאות ול פר לעצמנו שהפעמ עשינו ניקיונ י ודי. ננהל את הרגש בעוצמה ובתקוה לצד הכאב. אנחנו חייבימ להתרכז בבנייה ובשיקומ, למעננו, למענ ילדינו ולמענ , שאיבד את 97 יו פ וינר, ניצול שואה בנ נכדיו יהב וינר ז"ל והדר רוזנפלד ז"ל, שנרצחה עמ בעלה איתי ז"ל בעודמ מגי נימ על התאומימ שלהמ רועי וגיא. וינר כתב, מתוכ השבר, "אינ לי אדמה להיאחז בה". ובכנ, אנחנו חייבימ לדאוג שתהיה לו, ולכולנו, אדמה להיאחז בה - ונשקה אותה בדמעות של כאב, אכ גמ בדמעות • של שמחת ניצחונ ותקומה. inbal.ratz.gilmore@gmail.com תנודות בקרקע הקיומית. מתפללים לניצחון בכותל 90 צילום: חיים גולדברג, פלאש