שביעי

24.11.23 | י"א בכסלו תשפ"ד | 563 גיליון | 6 סופה של האהבה לנצח את הילדות", "אמא, גנבו לי אמרה לי השבוע בתי. "קודמ הקורונה, אחר ככ שומר החומות, ההפגנות נגד הרפורמה ועכשיו המלחמה - זהו, לנצח תהיה לי טראומה". חייכתי לנוכח הדר מטיות שלה, וחשבתי שבאמת הדור הזה עבר הרבה טלטלות, אבל זה לא שגנבו להמ את הילדות, אלא שזאת בדיוק מה שקוראימ אותה: "ילדות ישראלית". נכונ שיש לנו חלומ שהמ יגדלו בבועה של מרשמלו ורוד, ירוצו על הגבעות עמ ביצת קינדר ביד )או בגר ה הישרא לית - עמ שוקולד "טווי ט": מה זה השוקולד הזה, שתמיד מרגיש מקולקל ולא טרי?(. אבל תכל' , משחר ההי טוריה, מהבנימ של האדמ הראשונ ועד אבותינו הקדושימ - כולמ גדלו בצל הטראומה, הקשיימ, הני יונות. נראה היהודי, וה חי DNA שזה חלק מה טה הזאת היא מה שהופכת אותנו למה שאנחנו. יש איזה צורכ לחזור לשגרה, לכתוב טור על משהו רגיל כמו חודש ארגונ של בני עקיבא, לצאת רגע לבית קפה עמ חברות ולא לדבר עמ החטופימ ועל המלחמה, אבל הנפש לא נותנת. זה עוד לא הזמנ. אנחנו עדיינ באבל שמתחדש בכל יומ. ובכל זאת צריכ להמשיכ: כדי לחזק את הכלכלה, את הילדימ, להזרימ קצת נחמה ותקווה וחיות לחיימ. אנחנו די מנו ימ בלשלב עצב בשמחה. אפילו "הכוכב הבא לאירוויזיונ" עלה לשידור, על אפ מורת הרוח של הציבור )בצדק. למי אכפת מהאירוויזיונ האידיוטי הזה עכשיו?(, ומשלב רטונימ של חיילימ שרימ וביצועימ של השופטימ יחד עמ משפחות החטופימ. גמ אנחנו רצינו לעשות מפגש המשכ ל ולחה עמ חברתי, שבזמנ הפגנות ה"בושה, בושה" כע ה עליי וניתקה איתי קשר. אחרי שנפגשנו פעמ אחת, עדיינ נשארה לי רמה בלב - ו"בצל המלחמה", במקומ לשבת בבית קפה החלטנו לרדת דרומה ולהתנדב בעוטפ בחקלאות. מילה על ההתנדבויות הללו: אני יודעת שיש דיבור שהחקלאימ אולי הגיעו למצב שהמ קצת מנצלימ את המתנדבימ, שהמ יכולימ לשלמ על העבודה או לפחות לה חזיר הוצאות נ יעה. אבל ממה שראיתי בשטח, צריכ להבינ שחלק גדול ממי שבא להתנדב הוא לא ממש פועל תאילנדי; אנחנו הרי לא מכירימ את העבודה, וב וודאי שהתפוקה שלנו אינה משתווה לש להמ. מתנדבימ רבימ באימ לשעה וחצי או שעתיימ, מתעייפימ וחותכימ )וזה ממש מובנ, העבודה פיזית וקשה(. ככ שב ופו של דבר, אינ ממש אפשרות לחקלאי לא מוד את העבודה בכ פ. נדמה לי גמ שמי שבא להתנדב, בא בשביל החוויה, ה יפוק שבעזרה, לקחת חלק. יכולנו להתנדב באזור המרכז - גמ שמ התאילנדימ חתכו - אבל בחרנו לנ וע דרומה, לפגוש בחיילימ, באנשימ שנשארו בעוטפ ובערי הדרומ, ל פוג את האווירה ואולי לתרומ את חלקנו הקט. בכל מקרה, אחרי שמתחנו קווי השקיה אחרי שמתחנו קווי השקיה בשדה והתמלאנו בחול, משהו בלב התנקה. למחרת חברתי כתבה לי "אולי זאת הזדמנות להתנצל, הייתי קשה ורעה איתך מדי. סליחה, אפילו שסלחת" בשדה של תפוחי האדמה והתמלאנו בחול מכפ רגל ועד ראש, משהו בלב התנקה. יומ אחרי שחזרנו היא כתבה לי "אני אוהבת אותכ ואולי זאת הזדמנות להתנ צל, הייתי קשה ורעה איתכ מדי. ליחה, אפילו שאני יודעת ש לחת כבר". וזהו. ישועת השמ כהרפ עינ. ברגע אחד הכל היה מאחורינו, וזה כל ככ ניחמ, ריגש ונתנ לי תקווה. אולי כמו שרבי עקיבא ראה את השועלימ יוצאימ מבית המקדש וצחק, ככ )להבדיל( ראיתי בחוש איכ הכל הבל הבלימ )ב דר, חוצ מכדורגל( ושהאמת ופה להתגלות ול צעוק שכל העולמ יידע: אפילו שלר גע נדמה שהפערימ גדולימ מדי בשביל • לגשר, ופה של האהבה לנצח. sharonroter@gmail.com שרו ן רוטר