שביעי

גמ כל טוב מיהר להתייצב בב י המפקדה בשמחת תורה. ”המחנה רחש כמו כוורת דבורימ, כל הזמנ יוצאות ונכנ ות משאיות. שמ התחלנו להבינ את היקפ האירוע. בשבועיימ שלושה הראשונימ הגענו בשעה מוקדמת בכל בוקר ויצאנו לעריכת הלוויות”. שגרה של קבורה. ”כנ, אבל חשוב להבינ שאנחנו מעורבימ מאוד רגשית. בכל רגע של פרידה, פשוט בכיתי יחד עמ המ שפחה. תוכ כדי אתה צריכ לע וק גמ בדברימ לוגי טיימ ולנהל את האירוע, אז צריכ להיכנ למקצועיות ולא להתפרק. הכל מתערבב לעשייה אחת גדולה, וזה לא קל. ”כל אחד מתמודד עמ זה בדרכ אחרת, ואני מאמינ שצריכ לתת לר גשות האלה לצאת וא ור לאגור. ב ופ, אתה שומע את ה יפורימ ומ תחבר רגשית. לא מדובר באיזה חלל אלמוני, זה שלנו - אלה חללי צה”ל שיצאו להגנ עלינו. כל אחד מהמ הוא קרוב שלי, בטח אחרי שאתה שומע אילו אנשימ המ היו ומה הפ דנו פה”. יש רגעימ שנגעו בכ יותר? ”הרגעימ הקשימ ביותר היו כש נותרו ילדימ קטנימ. יש הרבה מי לואימניקימ מבוגרימ שהשאירו אח ריהמ ילדימ. כאבא, בכל פעמ שעשיתי קריעה לילד, זה שבר לי את הלב. מצד שני, היו גמ רגעימ מעוררי השתאות. הורימ וקרובימ שמ פידימ מתוכ נחמה ואמונה, ואפילו מודימ למודיעימ. תעצומות הנפש האלה, והמחשבה על האחר בשעה הכי קשה שלכ, גורמות לכ להתפעל מתעצומות הנפש”. הימימ של כל טוב, עורכ דינ במ קצועו, מחולקימ כעת לשלושה - ימי אזכרות, ימי כוננות ללוויות וימי חופשה. ”התחושה היא שמצד אחד אתה רוצה לפעול, אבל מצד שני אתה מקווה שיצטרכו אותכ כמה שפחות. ככל שאני עושה את העבודה שלי יותר טוב, זה אומר שהמצב פחות טוב. הווייז כבר מציע לי את שורה ולא את העבודה, אבל אני חוזר הביתה לנשק את הילדימ, אז מי אני שאתלוננ?”. בניגוד לחיילימ אחרימ, שח ווימ כישלונות וטרגדיות אכ יכולימ לראות גמ הצלחות במהלכ הלחימה, גדוד בל”ק נתקל לרוב רק בחושכ. ובכל זאת, יש גמ רגעימ שמצליחימ להפיח מעט אור. ”יומ אחד הגיעו הורימ לב י וחיפשו אותי, כדי לה ביא לי בקבוק שמנ ודבש כהוקרה על עריכת טק הלוויה של בנמ”, מ פר ברקוביצ'. ”אי אפשר להגיד שזה ה ב לי נחת, אבל זו הבנה שאתה עושה משהו משמעותי. אני שומע מהמונ הורימ שהמ יזכרו אותנו כל החיימ. ”אבל שוב, אנחנו לא ה יפור. אני נותנ מה שאני יכול לתת להורימ שאיבדו הכל. אני לא מצליח לישונ יותר משלוש שעות בלילה, אבל מי אני בכל ה יפור הזה? מה הקושי שלי בכלל לעומת מה שכל ככ הרבה אנ שימ נאלצימ לעבור?”. אפשר לשמור על תקווה כשרואימ כל ככ הרבה מתימ? שנה, אחרי הטירונות 30 ”לפני שלי, באתי ל בתא עמ מדימ והיא אמרה ’יותר לא יהרגו אותנו'. כנ, למרות כל ההרוגימ, יש לנו זכות להילחמ על המקומ שלנו. יש לנו זכות להדליק חנוכייה במרפ ת של הבית, ולא צריכ להתחבא מאפ אחד. כנ, למרות הקושי, יש לנו זכות • להיות פה כעמ”. בכיתי כמו ילד כשההורים נפרדים מבנם, זו שעת נעילה. נעילת הקבר, שעה שלא תחזור. הם אומרים לו את הדברים הכי רגישים. אפשר ממש לשמוע את הלב שלהם פועם, הלב שנשבר ולא יחזור להיות מה שהיה כל־טוב מנחה את הטקס במחנה שורה לכבוד סמ"ר יונתן דין חיים הי"ד "שורט וכואב". ברקוביץ' בחלקה הצבאית צילום: דובר צה״ל 22.12.23 | י' בטבת תשפ"ד | 567 גיליון | 14