שביעי

05.01.24 | כ"ד בטבת תשפ"ד | 569 גיליון | 6 החרדות ההרואיות שלי בוויכוחימ מודה שאני אפסית לגבי התנהלות המדינה, כי אני יודעת שאני לא יודעת כלומ. לא עשיתי צבא, ואפילו לא בגרות באזרחות. ממש בא לי לקחת חלק ולהתלהמ: "מה פתאומ מקריבימ את החיילימ"? "צריכ לשטח את עזה ורק אז להיכנ "! "הפכנו לפודלימ של ארה"ב". "המדיניות עדיינ מושפעת מהקונ פציה של באוקטובר". "מאז ההתנתקות אינ פה על 6 מי ל מוכ". אבל כשאני מוצאת את עצמי נגררת לדיונימ האלה, במקומ תחושה של שליטה וכוח - אני מרגישה ת כול ורפיונ. אמ ככ המ פני הדברימ, הווה אומר שהמחירימ הבלתי נתפ ימ שאנחנו משלמימ בדמ ילדינו המ לשווא? שלא משנה מה נעשה, ההונ והשלטונ ינצחו? שלא משנה איכ נפעל, אינ באמת תקווה למדינה? אמאל'ה ואבאל'ה... בגדול, אני ממש בעד אמת - ואפילו תופ ת את עצמי כאחת שמוכנה להילחמ או לפחות לתור אותה במ ע חיי. אבל במ קרה הזה, מה יעזור לי לדעת? איכ אני, הקטנה, יכולה להשפיע? האמת הזאת מח לישה אותי ואת הרצונ שלי לחיות פה ולתת למדינה את הלב, הממונ, הילדימ, החיימ. הבנ שלי, שבקרוב יחגוג בר מצווה, חולמ להיות לוחמ. אני מנ ה להק דימ תרופה למכה ומתחננת בפניו שילכ . ייבר זו לוחמה לא פחות חשובה, 8200 ל אבל הוא בשלו - וככל שהוא מטפח את ההרואיות שלו, אני מטפחת את החרדות. הרולטה הרו ית מאז תחילת הלחימה מייצרת כאנ מציאות בלתי אפשרית. אני לא גיבורה - וגמ לא רוצה להיות. לא גדלתי על אלטרואיזמ או חיבור למולדת, ולמרות שהוריי עלו מארגנטינה בקטע ציוני, איפשהו בדרכ המ קראו איזה פר על כיבוש ונשבו בקונ פציה )מילה מאו ה(. גדלתי על ערכי "שתי מדינות לשני עמימ": אנחנו אשמימ שהפל טי נימ מ כנימ, וברור שהמ יקומו עלינו - מגיע לנו. עד היומ, לחלק גדול מהעמ קשה לוותר על החלומ האידיאלי. הבעיה הפל טינית מונחת לנו על הכתפיימ, אמ נרצה ואמ לא, והפתרונ עוד רחוק. )כמאמר השיר( אבל די לדיכאון ודי כבר עמ התשובות המעצבנות לשאלה הפשוטה "מה שלומכ?". תגידו "ב דר" כמו פעמ, כשזו הייתה רק שאלה נימו ית ולא התעכבנו והתפייטנו ב"שלומי כשלומ עמי". בבה, הבנו, תעברו הלאה. הגיע הזמנ לשמוח. מה את מנו תקת? לא אכפת לכ שחיילימ נהרגימ? כנ, כואב ואני מתאבלת עמ כולמ על כל "הותר לפר ומ", אבל בינתיימ אני חייבת להילחמ על השמחה, כי מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד - לא רק כשטוב, ובמיוחד כשקשה. השמחה היא התשובה לעצב שהמ מביאימ עלינו. אז כששואלימ לשלומי, אני עונה "ברוכ השמ, אני בטוב" עמ מינימומ התפת לויות, ומשתדלת לעשות דברימ שיגרמו לי להיות בטוב, לראות את החיימ במ שקפיימ ורודימ ולהעצימ את מה שיש. די כבר עם התשובות המעצבנות לשאלה הפשוטה "מה שלומך?". תגידו "בסדר" כמו פעם, ואל תתפייטו ב"שלומי כשלום עמי". סבבה, הבנו, תעברו הלאה ב ופ, עמ כל הקונ פציות והכאב האינ ופי, השמ יתברכ מנהל הכל בה שגחה מדויקת, והוא זה ששולט על המ דיניות והצבא ועל ג'ו ביידנ והפרוגר ואיראנ וגמ על יחיא ינוואר הכלב בנ כלב. ואפילו כשנדמה שאנחנו טועימ אינ ופ, גמ את זה הוא מנווט. ממילא כבר הבנו שהכל פה הפוכ על הפוכ - והדור הזה שאמרו עליו שהולכ ופוחת, רק הולכ וגדל. הקדוש ברוכ הוא מביא את הצרה יחד עמ התרופה, ועמ הירידה לשעבוד מצרימ נולד משה רבנו, ו ופ ה רט - כבר ידוע שהוא טוב; הת חנה ה ופית - בנ דוד ובית השמ. יש • למה לחכות. sharonroter@gmail.com shutterstock איור: שרו ן רוטר