שביעי

02.02.24 | כ"ג בשבט תשפ"ד | 573 גיליון | 6 כוחנו בחולשתנו שרו ן רוטר כששאלתמ אותי כמה שמחתי מתי אחזור לכתוב. כמה חיכיתי שיגיע תורי, ואז - כשזה ופ ופ קרה - מרפי התערב כמובנ עמ החוקימ המטופ שימ שלו וירדה עליי מרה שחורה. מאז באוקטובר החזקתי חזק. המפונימ, 7 ה החיילימ, המשפחות השכולות - כולמ התמודדו עמ הגרוע מכל; ואנחנו, שע מדנו בצד, היינו חייבימ להיות אמיצימ בשבילנו וגמ בשבילמ. הרי העורפ הוא זה שמחזיק את הראש ומחבר אותו לשאר הגופ. הוא חייב להיות תמיר, גאה, רכ אכ זקופ. עברה תקופה, וגמ העורפ התעייפ. הוא זקוק למנוחה, לשימ את הראש על דיונה, לברוח לחו פשה שבה לא נפגוש את הכאב שפועמ בנו בעוצמה כבר כמעט ארבעה חודשימ. אבל אינ לאנ לברוח, וגמ אי אפשר, אז מרוב שפיפות ועייפות התחלתי לזייפ: להיות עצבנית, לריב עמ ה ביבה והכי נלוז - לקנא. יפרה לי אשת מילואימניק שהיא חיה, כמו הרבה זוגות, בשגרה שוחקת. אבל פתאומ, דווקא עכשיו המ זוכימ לעדנה מחודשת בחיי הנישואינ. היא ממש מתגעגעת אליו, וכשהוא חוזר המ כמו בירח דבש, אפילו יותר מוצלח מה ראשונ, לדבריה. אז נכונ שהיא לבד עמ הילדימ כבר הרבה מאוד זמנ, וברור שזה קשה, אבל מתברר שיש לזה גמ פלו ימ. מי שנשאר בבית, במציאות ה יזיפית, לאו דווקא זוכה לחוות אותמ. יש בי איזה מקומ שרוט, שקצת מקנא באמא של עידנ עמדי ובכל האמהות של הפצועימ. לא חלילה בזה שהנ צריכות להתמודד עכשיו עמ שיקומ של גבר חזק וח ר אונימ, אלא פשוט על ככ שזכו לגדל כאלה גיבורימ. אני רוצה להתאבק בעפר רגליה של אביבה ילברמנ מנ חלימ, אמא של ר "ל אוריאל אביעד הי"ד, ושל כל האמהות של הצדיקימ שלא ייאמנ בכלל שהמ חיימ בינינו ולא ידענו. שאני ממש לא אבל יש כאלה מקנאה בהמ: באמהות לילדימ שנמצאימ בעזה. שמעתי על אמא שהבנ שלה בפנימ, והיא כבר כ ה את כל הציפורניימ, יימה לצבוע פר מנדלות ועכשיו היא פשוט מטפ ת על הקירות. במפונימ שצריכימ לבחור בינ חדרי מלונ לחזרה הביתה, לחיימ תחת רעמ הפגזימ, ולהרגיש ששומ דבר באמת לא השתנה. בפוליטיקאימ שצריכימ להנהיג בא חריות ולקבל החלטות בתקופה הזאת, וחוטפימ בעיקר יריקות בפנימ. במשפחות החטופימ וגמ באלו שח זרו, כי אפילו שעלו להמ העוקבימ באינ טגרמ - עדיינ משהו בעיניימ שלהמ נראה כבוי. וגמ בנו אני לא מקנאה, בתושבי המ דינה שמשתדלימ להיות אמיצימ בחו ר הוודאות שמטריפ את השכל, ומנ ימ להמשיכ לחיות. יש בי מקום שרוט, שקצת מקנא באמהות של עידן עמדי וכל הפצועים. לא חלילה בהתמודדות שלהן, אלא פשוט על כך שזכו לגדל כאלה גיבורים בינתיימ, יצר הרע התלבש עליי וכבר קשה לי לשמוח ולהכיר תודה על מה שיש, להחזיק באמונה שהכל באמת לטובה, ואני עוד אכולת רגשות אשמה על שאני מעזה להתלוננ. בא לי לישונ ולראות רטימ מטופשימ ולאכול פחמי מות ושיעזבו אותי בשקט עד יעבור זעמ. אני רוצה לכתוב לכמ טור מצחיק, א קפי טי וקליל, שירימ לכמ את מצב הרוח וייתנ לכמ רגע של נחת. רוצה כבר לכתוב על שטויות טיפשיות שקורות ביומ יומ, אבל עדיינ לא יכולה. אז אני אנצל את הפריבליגיה שאני עדיינ יכו לה להיות קצת לא חזקה, ומקווה שעד הפעמ הבאה שאזכה לכתוב כאנ, תקבלו שוב טור על כמה שאני קמצנית ח רת • תקנה. sharonroter@gmail.com 90 צילום: מרים אלסטר, פלאש איזהו גיבור. עידן עמדי