שביעי

01.03.24 | כ"א באדר א' תשפ"ד | 577 גיליון | 18 אמור לחגוג את יומ הולדתו , וחייו כמנהל חטיבת 40 ה הביניימ בתיכונ הישיבתי נריה בנתיבות מתחילימ לחזור רק עכשיו למ לולמ. בערכ. לפני כשבועיימ חזר עמ משפחתו להתגורר בשוקדה, המרוחקת ק”מ מהרצועה. 7 כ ”התחושות מעורבות”, הוא משתפ. ”מצד אחד, אנחנו שמ חימ לחזור. היינו פליטימ - לא רק בהיבט של הבית, אלא גמ להיקלט במו ד חינוכ זמני - והרגשנו כל הזמנ שאנחנו אורחימ. ומצד שני, יש חשש מהאיומ הרקטי המשמעותי שנותר כאנ. החזרנו תלמידימ , והאח 100% לאזור שאינו בטוח ב ריות גדולה. זה תיקונ מול יכונ בהמונ מובנימ. ”בתפילת שחרית אנחנו נוהגימ בבית ה פר לשיר את ’השמ מֶלֶכְ, השמ מָלָכְ' במנגינה פרדית, כמו ב ליחות. בפעמ הראשונה אחרי שח זרנו הייתי חזנ, ולרגע חשבתי לעצמי מה תהיה התגובה. היה משבר גדול, מבחינה ביטחונית ומנ ה תמ גמ מב חינה אמונית, אבל העוצמה שנשמ עה בבית המדרש, מכל התלמידימ, מילאה אותי כוחות. ממש הרגשנו שהתקרה רועדת מהזעקה שלהמ. אמרו שזה דור הטיקטוק, וב ופ אתה מגלה שהמ החזירו לנו בהפוכה בצורה מדהימה. אנחנו, כ'מלטשי יהלומימ', יכולימ להבינ כמה כוחות יש בהמ. החוויה הזאת שיכנעה אותי שכולנו נצא מזה חזקימ”. בית ה פר שבו מנהל בו קי ק”מ מעזה, ומלבד 10 לה מרוחק כ תפקידו כקצינ התנהגות אוכלו ייה באוגדת עזה, הוא חבר בכיתת הכו ננות ביישובו, שוקדה. ”כיתת כוננות זה דבר נצרכ מאוד בתקופה הזו, ולראות את היישוב וגמ את החטיבה ריקימ, זה היה כמו גופ ללא נשמה. ההרגשה הייתה קשה, ולכנ יש שמחה מ וימת בחזרה לכאנ. בלילות אני שומר ובימימ עובד בבית פר, כי אני מבינ שזו חובה אדירה”. איכ מצליחימ לג'נגל בינ התפקי ברוך השם חזרנו, אבל אנחנו עדיין במלחמה, ושומעים את קולות התותחים כמעט כל הלילה. הילדים נוסעים לבית הספר עם ליווי של כיתות כוננות, כדי לעזור להם לתפוס מחסה במקרה של אזעקה דימ ולהמשיכ לתפקד? כפול. הילה 8 ”מבחינתי, אני בצו אשתי מאפשרת לי את זה, ואני חייב לה הרבה. הפניוּת לבית ח רה, ובלי הגיבוי שלה היה לי קשה מאוד”. איפה היית בבוקר שמחת תורה? ”היו לנו אורחימ בחג, וקמנו לקול חריג מאוד של ירי רקטי. כעבור כמה דקות קיבלתי פקודה טלפונית מהמפקד הישיר שלי ללכת לפתוח את החמ”ל במפקדת האוגדה ברעימ. תכננתי לה גיע מדרכ הקיצור ביער, וכשיצאתי, שמעתי קולות ירי מנשק קל. אשתי ביקשה שאישאר עוד קצת בבית, כדי שנבינ מה קורה בחוצ. היא הצילה את חיי, כי אמ הייתי נו ע משמ - הייתי נתקל במחבלימ כשאני לא חמוש. ”חצי שעה אחר ככ, כיתת הכוננות של היישוב קראה לכל מי שיש לו פרופיל קרבי להצטרפ אליה בדחי פות. עלינו לעמדות תצפית על הגג, ראינו במשקפות שבארי ועלומימ עולימ באש ושמענו ירי מטורפ. היה יומ שלמ של כאו . אתה רואה מ וק של צה”ל נפגע ונוחת נחיתת חירומ, חיילימ שמגיעימ מכל מיני מקומות. במקביל, המונ אנשימ נמלטו מהמ י בה ברגל לשער היישוב שלנו, וקלטנו אותמ. היינו בתצפיות מתחלפות עד בלילה, ורק אז הגיע כוח צה”לי 11 ראשונ לתגבר אותנו. בהמשכ עוד מצאנו מחבלימ בשדות ה מוכימ”. הבנות בדילמות קשות מטרימ בלבד מה 200 במרחק של כ תיכונ הישיבתי נמצאת אולפנת אלומה. ראשת האולפנה, הרבנית טוני מיטלמנ (, מ פרת כי ”ביומ הראשונ קיימנו 47) שיחה עמ התלמידות על החזרה ועל השגרה, אבל מובנ שיש מורכבות בגלל הפחד וחו ר הוודאות לגבי הביטחונ שלנו. הרגשנו גמ קצת חו ר, בגלל שלא כל הבנות חזרו, והנענו מערכת ה עות עבור מי שעדיינ לא שבה הביתה. "בתחילת המלחמה השתדלנו לש מור על קשר עמ התלמידות, לשמוע איפה כל אחת נמצאת ולהבינ את ה יפור האישי שלה. אחר ככ היו לנו מפגשימ בזומ, ונ ענו לבקר את הב נות. הביטוי 'להושיט יד' ליווה אותנו לאורכ כל התקופה, וני ינו לדייק את עצמנו איפה ואיכ נושיט יד". עד כמה זוועות השבת השחורה נוכחות בשיחות עמ הבנות? ”אנחנו אומרימ להנ את האמת. לצערנו, הבנות נחשפו ל רטונימ מהטבח. אנחנו נזהרימ וצריכימ לא להיות אלה שמכני ימ לראש שלהנ כל מיני ת ריטימ. יש שיח פתוח על התחושות, ואנחנו מדברימ איתנ גמ על הכוחות שגילינו בעצמנו”. הבנות משתפות פעולה? ”הנ שואלות ומדברות, ונתקלות בדילמות קשות. יש משפחות שלא בטוחות שהנ רוצות לחזור. זה שיח שפחות היה יכול להתקיימ מיד עמ תחילת המלחמה, ועכשיו מתחילימ לדבר. אני אומרת לבנות שהתלמידימ והמורימ חווימ את זה ביחד. לא נתק לנו במציאות כזו אפ פעמ, וגמ אנחנו • לומדימ איכ להתמודד”. תיקון מול סיכון. הרבנית מיטלמן והמנהל בוסקילה