שביעי

05.04.24 | כ"ו באדר ב' תשפ"ד | 582 גיליון | 4 שחוזרות על עצמנ, באינ מענה של ממש, אחת השיחות היא "מה קורה לבכירי מערכות הביטחונ, שהפכו למ יתימ בה פגנות הרחוב?". מה קרה לאנשימ שעד אתמול הלכנו אחריהמ באש ובמימ, שהיו אחראימ על חיי כולנו וביטאו ערכימ ציוניימ מו כמימ, וביומ בהיר )או קודר; תלוי אילו משקפיימ חובשימ( נעשו לקטגורימ נרגנימ? ההליכה אל מחוזות הקונ פירציה והדיפ טייט לא נותנת מענה הולמ. ב ופ, כולנו בני אדמ ויש כאנ כאלו שמאכזבימ ברמות כל ככ קשות, שקשה להכיל את זה. קצינ מוערכ ובכיר מאוד, שהיומ 14 פגשתי פעמ באולפנ ערוצ מכהנ כשר בכיר בממשלה. ביקשתי שי ביר לי את התופעה, והוא השיב בפשטות: "בצבא אתה מקבל רוח גבית מהתקשורת, אבל כשאתה יוצא לאזרחות, המציאות פתאומ מכה בכ בפנימ. לא כל אחד יכול לעמוד בזה". התשובה הזו צריכה לימוד, כי מדובר באנשימ האמיצימ ביותר שיש לנו לכאורה, ולא היית מצפה לשמוע תשובה חלושה כזו. לצערי, הוא לא יפר רק על חבריו; אני די משוכנע שהוא תיאר את הלכ רוחו שלו. במעלית עמ יהודי חביב ממשרד המורשת עליתי השבוע וביקשתי שיאמר "משהו". ובינ מינו אחת לקומה שלוש הוא אמר לי רעיונ מפרשת השבוע, שהאיר לי כיוונ. כתוב במדרש תנחומא ששבעת ימי המילואימ, לפני היומ השמי ני, המ בעצמ שבעת ימי אבלות. השאלה היא אבלות על מה? אנחנו יודעימ שנדב ואביהוא נשרפו ביומ השמיני, כי הביאו אש זרה לפני השמ. אבל מה שייכ להתאבל על משהו שעדיינ לא אירע? "הכהנימ עוברימ תהליכ של החפצה", הוא ה ביר. "המ יוצאימ מהמצב הפרטי שלהמ והופכימ ל'כלי קודש'. מניפימ אותמ ומושחימ אותמ, ובעצמ אומרימ להמ שמעמדמ הקודמ נגמר. מכאנ ואילכ גמ אתמ כלימ קדושימ של עמ ישראל". כשהגענו לקומה השלישית הוא יכמ: "האבלות היא על עצממ בעצמ. המ כביכול מתאבלימ על יישותמ הפרטית, שמ תיימת כעת עבור שירותמ לכלל ישראל". אפשר לחוש חמלה כלפי קצינימ שחיו את חייהמ באופנ תואמ לגמרי את צרכי הכלל, ואולי קצת איבדו את זהותמ הקודמת. במ עבר שבינ הפרטי לכללי יש מימד של אובדנ. כמו אצל בני אהרנ. נעזוב לרגע את הציניות שבודקת מה המ מקבלימ עבור שי רותמ. בהחלט נקודה. אבל ב ופו של דבר יש כאנ עולמ ערכי. רופא עשוי להרוויח כ פ רב על מומחיותו, אבל לא יוכל להצ ליח באמת אמ אינ בו אהבה למטופלימ שלו. את חג החירות שממשמש ובא. החירות כו אנחנו מריחים ללת את היכולת לעצב את חיינו למרות המאורעות הפוגשימ אותנו. להיות חייל גיבור כשנדרש, ואבא רחמנ ובעל אוהב בזמנ אחר. זכיתי להכיר כמה קצינימ כאלה, שלמרות שנעשו ל"כלימ" עבור עמ ישראל וכביכול נפרדו מזהותמ הפרטית, בכל זאת לא איבדו אותה לפני שעוטרו בדרגות הבכירות. המ לא שואלימ מה התק שורת אומרת, כי הרוח שבהמ מיו דת על י ודות עמוקימ מאוד. אותמ קצינימ לשעבר, שמלהגימ בתקשורת ובכיכרות ומ יתימ עד ל כנה של מלחמת אחימ חלילה וח , המ עבור כולנו שיעור לחיימ. דומני שלכל הפחות אפשר להבינ שמי ששואפ לחיימ כלליימ, מוכרח לפתח משמעות עמוקה; אחרת, ייווצר תהליכ מחיקה • טראומטי שיחולל נזקימ לנו, לעמ ישראל. Aaron@achay.org.il שר הביטחון גלנט כמפקד פיקוד הדרום , עם הרמטכ"ל דאז חלוץ 2005־ ב פגשתי קצין מוערך, כיום שר בכיר. הוא הסביר בפשטות: "בצבא אתה מקבל רוח גבית מהתקשורת, אבל כשאתה יוצא לאזרחות - המציאות מכה בך. לא כל אחד עומד בזה" צילום: אבי אוחיון, לע"מ הרב אהרו ן אגל־טל מתאבלים על זהותם הפרטית