שביעי

א ני רואה את ה רטונימ של האנשימ שמתחבאימ בשי רותימ ויורימ עליהמ. ואני הייתי בשירותימ האלה יומ לפני. אני מזהה כל ככה, כל גדר, כל חנות. הייתי שמ. איזה מזל שחזרתי הביתה לשבת”, אומר מתנאל נפתלי בקול רועד. הוא בנ מבית שמש, וגמ הוא בילה במ 21 יבה ברעימ; רק שהוא וחבריו עזבו אותה ביומ שישי בצהריימ, כדי לה פיק להגיע הביתה לפני כני ת החג, וחייהמ ניצלו. ”למעשה, היו ברעימ שתי מ יבות רצופ: היוניטי, שהתחילה בחמישי באוקטובר( וה תיימה בשי 5) בלילה שי בצהריימ, והנובה שהתחילה בליל שבת. היה דיבור להישאר גמ לנובה, וגמ היו הרבה שנשארו, אבל ב ופ החבר’ה שלנו החליטו לחזור הביתה לשבת ולחג”. למה בעצמ? אתמ שומרי שבת? ”חלק מהחבורה שלנו דתיימ, חלקמ מ ורתיימ. אני אישית מגיע מבית דתי, אבל אני לא יכול להגיד שלא נפלתי בחיימ שלי. ובכל זאת, שמירת השבת הייתה השיקול המרכזי. היה גמ עניינ של עייפות אחרי לא מעט שעות של רי קודימ, ועדיינ, אמ זה לא היה בשבת - יש יכוי גדול שהיינו נשארימ”. יאיר ברוכ, חברו של נפתלי, היה איתו שמ. ”תכננתי להישאר”, מ פר , גמ הוא מבית שמש. ”זה 22 ברוכ, בנ שטח ענק שיש בו קמפינג אוהלימ, וחשבתי שיהיה נחמד להעביר שמ את השבת. אבל לא הייתי שקט. הלכתי לאוטו, חזרתי לרחבת הריקודימ, הל כתי שוב לאוטו, חזרתי לרחבת הרי קודימ, עד שב ופ הלכתי, כאילו משהו אמר לי שאני חייב לנ וע. לא שמרתי אז שבת, אבל חשבתי על אמא שלי הד תייה שרוצה אותי איתה בשבת בבית”. ”לאט לאט קלטתי שניצלנו” וככ, כל החבורה החליטה לחזור הבי תה ולחגוג את שמחת תורה בחיק המ שפחה. ”הגעתי הביתה גמור מעייפות, שעות שלא ישנתי”, נזכר 30 אחרי איזה נפתלי. ”מבחינתי, יש את המ יבה ורגע אחר ככ נכנ ימ למלחמה. ”בשבת בבוקר אבא עלה להעיר את כולמ לתפילה, ואחי, לוחמ במג לנ, אמר שיש חדירת מחבלימ. לא היה לנו מושג מה קורה, אבל קמתי מפורק וה עתי אותו לג’ולי . אנחנו נו עימ דרומה, וכל הדרכ רקטות שורקות מעלינו. הרגשתי שאנחנו מתפוצצימ בעוד שנייה. ותבינ, כל האוטו ציוד מהמ יבה, חטיפימ, הכל”. חשבת על מה שקורה באותמ רג עימ ברעימ? ”לא, מבחינתי זו הייתה חדירה וזהו. תמ פיגוע. כשהגענו לב י עזרתי ללוחמימ והקפצתי את מי שצריכ, אבל בדרכ חזרה הביתה ראיתי דיווח שנכנ ו מחבלימ לרעימ. וכל מה שעבר לי בראש הוא שלפני רגע הייתי שמ, וזה המקומ האחרונ שהייתי בו. ”כולמ ישבו אחר ככ בשולחנ שבת, אבל אני כבר לא יכולתי. מדי כמה דקות הלכתי לטלפונ, וראיתי מלא פו טימ על נעדרימ מהמ יבה. לאט לאט התחלתי לקלוט שניצלנו, שב עולמ אחר היינו שמ עכשיו. קיבלתי כאפה. כל הזמנ יש מחשבות על זה שבזמנ שרקדנו, בצד השני היו מחב לימ שחיכו להיכנ ”. ברוכ: ”הרגשתי צורכ ללכת לבית הכנ ת באותו היומ. כשהגעתי, בכני ה, הייתה אזעקה. אתה מחכה לשמוע מה קורה, ואז לאט לאט נובה עולה לכותרות, ואתה מקבל צביטה מכל הודעה. אי אפשר לה ביר את זה. גמ הבמאי הכי טוב בעולמ לא היה יכול לבנות ת ריט כזה”. ואתה היית אמור להיות שמ. ”אינ לילה שבו אני לא חושב על זה. זה לא עוזב אותי לרגע. בכל שנייה זה צפ. כשאני רואה תמונות בטלפונ - יש שמ כל ככ הרבה אנשימ שהיו איתי באוהל ולא יהיו יותר. אתה רואה ר טונימ של אנשימ שחייכו, ויודע שזה החיוכ האחרונ שלהמ. היה בגד של מישהו שזכרתי במ יבה, ופתאומ אתה רואה את הבגד שרוע בדמ ליד הבר. ומה היה קורה אמ אני הייתי שמ? ”אני מריצ כל הזמנ ת ריטימ בראש, מה היה קורה אמ הייתי שמ. הייתי לוקח משוטר נשק, עושה פנצ’ר לטנדרימ של מחבלימ, כל ככ הרבה מחשבות על זה שאולי הייתי יכול למנוע את הטבח. למרות שאני יודע שלא הייתי יכול. אבל ב ופו של דבר, אינ לי מושג למה אני חי וכל ככ הרבה אנשימ לא”. "הרגשתי את הרחבה מדממת". זירת הטבח ברעים "עוברים את זה יחד". יאיר ומתנאל באוקטובר 6־ ב החיוך האחרון 90 צילום: חיים גולדברג, פלאש ״אני מריץ תסריטים בראש מה הייתי עושה. לוקח משוטר נשק, עושה פנצ’ר לטנדרים. הרבה מחשבות שאולי הייתי מונע את הטבח, ואני יודע שלא. אין לי מושג למה אני חי וכל כך הרבה אנשים לא״ 12.04.24 | ד' בניסן תשפ"ד | 583 גיליון | 18