שביעי

19.04.24 | ערב פסח תשפ"ד | 584 גיליון | 6 והגדת לסבך שורות אלה, התחו בזמן כתיבת שה היא ששומ דבר לא ידוע, אולי חוצ מה ופ. כבר חווינו את זה בעבר: מגדל הקלפימ של המציאות נופל, הכל מתב טל ואי אפשר לתכננ - רק קצת לרחמ על הילדימ שלנו, ששוב לא יצאו למ ע של בני עקיבא. ואני דווקא מב וטה. תקראו לי הזויה, אבל מה שמדליק אותי בחיימ זה כשהאמת גלויה בפני כל. אז כשכולנו חיימ בכל רגע נתונ את חו ר הוודאות, וכשבחוצ מאיימימ להחזיר אותנו לנקו דת האפ - זה עוזר לאגו העצומ שפי תחנו להתגמד מעט, להיות קצת יותר ענווימ ומחוברימ למי שבאמת מנהל פה את העניינימ. במוצאי השבת שעברה, בזמנ שחב רותיי ארזו תיקימ עמ אוכל, מימ ותרו פות, אני יימתי בנחת את ה פר שהת חלתי לקרוא בשבת. לא הייתי מנותקת; חיברתי את תאורת החירומ ומילאתי איזה בקבוק או שניימ במימ, אבל י רבתי להיבהל. אינ לנו ממ"ד בבית, והבת שלי פחדה ללכת לישונ, לקומ לאזעקה ולרוצ בא מצע הלילה לשכנימ. גמ אני לא רצי תי בזה, אז אמרתי לה שנבקש מבורא עולמ שיעשה טובה ויח וכ מאיתנו את החוויה המרנינה. "אינ לנו כוח", אמרנו לו. "שחרר אותנו, אנחנו רוצות לישונ". בבוקר קמנו לאחר שנת היופי שלנו, כדי לגלות שהיו אזעקות במלאנתה מקומות, אבל דווקא באזור שלנו - שהוא צמוד לשדה התעופה ומאוד אט רקטיבי לפגיעה - היה שקט. את רואה, אמרתי לה. זה הכוח של להיות "לא יכולה", גבולית, מצומצמת בנקודה של כאנ ועכשיו, ושמחה במה שיש. לא לא לא תנצחו אותי, לא מוכנה לפחד מכמ. לא אתנ לכמ את התענוג. לא אצא מאיזונ. מה יכול לקרות במק ימומ? נמות על קידוש השמ או שיבוא משיח. לא כאלה ופימ גרועימ... הוא "והגדת הסיפור בפסח לבנכ", אבל וואלה, הילדימ גדלימ והרבה פעמימ המ יודעימ הרבה יותר ממני. בשבת לפני שבועיימ זכינו בפעמ הראשונה לחגוג לבננו בר מצווה. מכיוונ שהמשפחה שלי לא שומרת שבת ולא היה יכוי שת כימ ללונ אצלנו, אמרתי לאבא שלי לא להגיע לבית הכ נ ת בבוקר, כדי שלא יחלל שבת וייצא שכרו בהפ דו. אבל בתפילת שחרית, בחמישי בבוקר, הילד היה לראשונה שליח צי בור וגמ קרא בתורה. לשמ כבר הזמ נתי את אבא. ברגע שהוא הגיע, שמו עליו טלית וכיפה, והוא ישב ב פ ל קצת משועממ. פתאומ ראיתי את הבנ , מגיע ל בא, פותח י 10 שלי, בנ דור ומראה לו עמ האצבע איפה אנחנו נמצאימ בתפילה. אחר ככ הוא ניגש אליי ואמר "אמא, אני לא חושב שאני הבן שלי ניגש לסבא, פתח סידור והצביע לו איפה אנחנו בתפילה. הוא בא אליי ואמר "אני לא חושב שאדריך אותו בשמונה עשרה. זה קצת מסובך" אוכל להדריכ אותו בשמונה עשרה, כי זה קצת מ ובכ לה ביר". הנהנתי בה כמה והילד המשיכ לעמוד ליד בא שלו עמ מראה אצבע, עד שב ופ אבא שלי אמר לו שחבל על המאמצ, כי הוא לא הביא משקפיימ ולא רואה כלומ. אני לא יודעת מה אומרות על ככ הנבואות, אבל כמו שהכל הפוכ - אז בהתאמה הגענו למצב שהקטנימ מל מדימ את הגדולימ. או במילימ אחרות: והגדת ל בכ. שיהיה חג שמח וכשר בבית המקדש. אני אהיה בעזרת הנשימ, עמ השמלה • הלבנה ששמרתי למשיח. נתראה! sharonroter@gmail.com שרו ן רוטר עם סבא. 10 לפני התיבה, ובן 13 בן הקטנים מלמדים את הגדולים