שביעי

ומ הזיכרונ לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה קיבל השנה משמ עות עמוקה ומצמררת, והמעבר ליומ העצמאות היה קשה מתמיד. המדינה כולה שרויה עדיינ תחת האבל והט באוקטובר והמ 7 ראומה של טבח לחמה שפרצה בעקבותיו, ואלפימ הצטרפו למעגל השכול והדמימ - כשאיבדו את היקרימ להמ או התוודעו לפציעות של קרוביהמ. בצר לה, חגית ריינ מכירה את העולמ הזה מקרוב כבר זמנ רב; בנה, ר ”נ בניה ריינ הי”ד, נפל במלחמת שנימ וקיבל 18 לבנונ השנייה לפני צל”ש לאחר מותו. היא לקחה על עצמה תפקיד קשה, חשוב וכמעט בלתי נתפ - לבקר בשבעה על כל חלל צה”ל ול ייע למשפחות שחרב עליהנ עולמנ. היא לא יוזמת בעצ מה את המפגשימ הללו, אלא מגיעה רק למי שפונה אליה. בחנוכה הגיעה לביתה של נועה בונצל, שהתאב לה על בנה מ”ר עמית בונצל הי”ד שנהרג בקרב בעזה, ובינ השתיימ נוצר חיבור מיוחד; כעת הנ יוצאות יחד לביקורי הניחומימ. ”אני מרגישה שזאת השליחות שלי, ללכת ולעזור למשפחות”, מ בי רה חגית. ”עצמ העובדה שאני מראה להנ שאני ממשיכה לחיות - זה חשוב מאוד. הנ נמצאות בחושכ הכי גדול, ואפ אחד לא אומר להנ ’תראו, אפשר לצאת מזה!'. לי לא אמרו את זה. כשישבתי שבעה על בניה, אמרתי לעצמי שאינ יכוי שאחזור לחיימ. היו משפחות שכולות שאמרו לי שה זמנ לא מרפא, וקצת ייאשו אותי. ”אמרתי לעצמי שאני אלכ ואראה לאחרימ את האור בקצה המנהרה. זה מ ע קשה וארוכ, אבל עוברימ אותו. יש בדרכ נפילות וקשיימ, ואנח נו קמימ לאט לאט. משפחות רבות שואלות אותי איכ ממשיכימ מכאנ, ואני משתפת אותנ איכ אני עברתי את הדברימ. אני לא באה לתת עצות, כי לכל אחד יש דרכ התמודדות אחרת. רק חשוב לזכור שאינ קיצו רי דרכ בשכול, וצריכ לעבור את זה. אני אומרת לאמהות - תנו לעצמכנ להיות בכאב ולהתאבל, ואז תצליחו לצמוח. אני רואה משפחות שמנ ות לדלג, במקומ לתת לאבל את המקומ שלו”. נועה לא תשכח את המפגש הראשונ 1,000 שלהנ. ”בכל יומ הגיעו אליי כ מנחמימ, אבל את חגית ממש זכרתי בגלל הכוח והעוצמה שהיא מקרינה. היא אמרה לי ’את לא אמא שכולה, את אמא שיכולה!', וזה משפט שכל ככ חיזק אותי, כי ההורימ לא יודעימ מה לעשות ומרגישימ אבודימ”. בעקבות הביקור הזה, החליטה נועה ללכת בדרכה של חגית. ”בלי שתיאמנו או קבענו מראש, היינו נפ גשות בניחומ של משפחות שכולות אחרות”, היא נזכרת. חגית: ”הלכתי לנחמ משפחות שכולות עוד לפני שבניה נהרג, כי זה החינוכ שקיבלנו בבית. כשהייתי ילדה, לא היינו שומעימ מוזיקה ביומ שבו נהרג חייל. אמא שלי נהגה לומר ’הוא נהרג בשבילנו, אז בואו נכבד אותו'. אחרי שהוא נפל, הייתי באה לשבעה ופשוט יושבת ושותקת. אמ רתי להורימ שאני רוצה להגיד להמ תודה רבה שגידלו ילד עמ כאלה ער כימ וכזו מ ירות. ”זה עבר גמ לילדימ שלי. כשהחזירו מלבנונ את עצמותיהמ של יו פ פינק ורחמימ אלשיכ הי”ד, הלכתי ללוויה - ופגשתי שמ את בניה, שהיה אז תל מיד כיתה ט' בישיבת נתיב מאיר. שאלתי אותו מה הוא עושה שמ, והוא ענה ’אמא, אני עושה פה מה שאת עושה פה'”. מותר לבכות ליד הילדים בית משפחת בונצל בשוהמ מעוטר בתמונות של עמית. ”הוא היה לוחמ "חובה עליי לזהות 'חיילים שקופים' ולהעצימם שיוכלו לצמוח". נועה בונצל בחדר בנה, לצד מחברת שהשאיר כשעמית היה בעזה, ביקרנו פצועים. אחד מהם נועה: אמר ’אתם ההורים של בונצל? איזה אדם מדהים הוא!‘. כשיצאנו, התקשרנו לעמית. הוא היה מאושר. המילים האחרונות ששמענו ממנו היו ’אני אוהב אתכם’ צילום: אודי ציטיאט 17.05.24 | ט' באייר תשפ"ד | 587 גיליון | 16