שביעי

ב יירת צנחנימ, ועוד לפני המלחמה היה אומר לי ’אמ אני לא אילחמ, מי יילחמ?'", מ פרת אמו. על שומר המ כ שלו הופיעה תמונתו של אל”מ דרור וינברג הי”ד. הוא היה המודל לחיקוי שלו. ”לפני שעמית נהרג, הלכנו לבקר פצועימ בבתי חולימ. כשהוא היה בתוכ עזה, אירעה תקרית בצנחנימ. נ ענו לשערי צדק והצגנו את עצמ נו. שכב שמ חייל מחיפה במצב קשה, והוא הזמינ אותנו להיכנ ואמר ’אתמ ההורימ של בונצל? איזה אדמ מדהימ הוא!'. כשיצאנו, התקשרנו לעמית ו יפרנו לו. הוא היה מאושר שביק רנו את אותו חייל, וזו הייתה השיחה האחרונה בינינו. המילימ האחרונות ששמענו ממנו היו ’אני אוהב אתכמ'”. עמית נפל בקרב על שכו נת שג'אעיה במרכז הרצועה. ”הבת שלי הייתה בבית, והיא קיבלה את הבשורה לבדה, בזמנ שאיציק בעלי היה בהלוויה של משפחת מלכה על נפילת בנמ יהונתנ הי”ד. כשחזר, הוא ראה פתאומ את מודיעי הנפג עימ בבית. הדבר הראשונ שהוא שאל זה מי מהילדימ נהרג, כי היו לי שני בנימ בתוכ עזה. הבנ הנו פ, נדב, היה בתוכ עזה - והמ”פ שלו בישר לו את שעות עברו עד 12 . הבשורה הקשה שהצליחו להוציא אותו הביתה”. ואיכ את שמעת על נפילתו של עמית? ”הגיעו קצינימ אליי לעבודה להודיע לי. נודע לנו גמ שעמית חתמ על כרטי אד”י, והתקשרו אלינו מבילינ ונ. מיד ה כמנו שיתרמו כל איבר שיכול להציל חיימ, והאיברימ שלו הושתלו אצל חיילימ אחרימ. נ ענו למחנה שורה להיפרד ממנו, ומשמ יצאנו ללוויה בהר הרצל. ”כשזה קורה, אתה בהלמ. פשוט נעלמ לי ילד. המוח מ רב לקבל, אבל הלב מבינ את גודל הא ונ. כשהגיעו אמהות שכולות לשבעה, בהנ חגית, ביקשתי מהנ לשבת לידי ולה ביר לי איכ עוברימ את הדבר הזה. בזמנ הש בעה אתה מאוד עטופ, ותמיד הפחד הוא מה יהיה אחרי שהיא ת תיימ”. במשכ כל המפגש, חגית מדריכה את נועה, עוזרת לה ומשתפת אותה בהת מודדות האישית שלה. ”זה ב דר גמור שאת נופלת”, היא אומרת לה. ”אמ לא נופלימ, לא קמימ. צריכ לשמוח שיש נפילות - כי בכל פעמ מתחזקימ יותר ויותר. זה כמו גלימ”. נועה משיבה כי ”הפחד ליפול הוא הפחד הכי קשה שלי”, אבל חברתה מתעקשת: ”אמ לא תיפלי, לא תקומי. את רוצה לקומ חזקה יותר - עמ יותר תובנות”. נועה: ”אני באה למשפחות שבהנ יש לנופל אחימ קטנימ, ואומרת להורימ: לא תוכלו לברוח לחדר אחר בכל פעמ שתרצו לבכות. תדברו עמ המשפחה, ות בירו לה שזה ב דר אמ אבא ואמא בוכימ, כי כולכמ עוברימ נבהל כשהוא 10 תקופה קשה. ילד בנ רואה את ההורימ שלו בוכימ, אבל ברגע שמ בירימ לו - הוא מבינ ויודע לה תכל על זה בצורה הנכונה”. תגידו תודה למשפחות בני ופ לניחומי האבלימ, השתיימ פוקדות גמ את בתי החולימ. ”זה נותנ לנו המונ כוח”, מ פרת חגית, ונו עה מו יפה: ”אנחנו נכנ ות לחדרימ, רואות אנשימ שקרו להמ ני י ני ימ ואומרת להמ ’אתמ צריכימ להגיד תודה. הבנ שלי בהר הרצל, ואתמ עוד תקומו ותצאו מכאנ'. המ לומדימ לה עריכ את החיימ, למרות הכאב והקושי. אני מרגישה שעמית מדבר מתוכי”. חגית: ”הייתי במחלקת נפגעי גפיימ יחד עמ הנכד שלי, לקראת בר המצווה שלו. נכנ תי לחדר של אחד הפצועימ, שמיד זיהה אותי, ואמרתי שבאתי להצדיע לו. ’את רוצה להצ דיע לי? אני רוצה להצדיע לכ ולחבק אותכ, אבל אינ לי ידיימ', הוא ענה - והצטמררתי. ”כשיצאנו, הנכד שאל אותי ’ בתא, איכ יכול להיות שכל הפצועימ האלה עונימ ברוכ השמ, הכל ב דר כשאת שואלת מה שלוממ? המ איבדו יד או רגל'. ה ברתי שכשאדמ מאמינ במ שהו ונותנ עבור המדינה, אז הוא יודע להגיד תודה ולא מתלוננ. אמרתי לו שהיו שמ אנשימ שהיו מוכנימ לוותר גמ על הרגל השנייה. כל מה שאני מבקשת מהקדוש ברוכ הוא זה שייתנ לי כוחות כדי לתת לאחרימ”. נועה: ”חשוב לי להדגיש למי שהולכ למשפחות שכולות, אל תבואו רק להגיד ’מנ השמיימ תנוחמו' או ’תהיו חזקימ'. זה לא עוזר. חשוב מאוד להגיד להורימ תודה שגידלת ילד כזה, ולהגיד תודה לאותו לוחמ שמ ר את נפשו למענ העמ והארצ - ושבזכותו אנחנו יכולימ לחיות כאנ בביטחונ. זאת הנחמה הכי גדולה שלנו, שהעמ • בא ואומר לו תודה”. המשפחות נמצאות בחושך הכי גדול, ואף אחד לא חגית: מסביר להן ’תראו, אפשר לצאת מזה!’. לי לא אמרו את זה. כשישבתי שבעה, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאחזור לחיים. אמרו שהזמן לא מרפא, וקצת ייאשו אותי גיבורי ישראל. רס"ן בניה ריין הי"ד וסמ"ר עמית בונצל הי"ד 17.05.24 | ט' באייר תשפ"ד | 587 גיליון | 18