שביעי

31.05.24 | כ"ג באייר תשפ"ד | 589 גיליון | 20 "אמרו שהקהל קם על רגליו". הרב אליהו מדליק משואה עם רעות עמיחי, אשתקד בהר הרצל ר ק לפני שנה, הרב צלאח אליהו הדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, פגש את ראש הממשלה ואת השרה הממונה וריגש מאות אלפימ בדבריו; עכשיו הוא נמצא במלונ מפונימ, מרחק עשרות ק"מ .92 מהבית, פליט מלחמה בנ "אחד מחלוצי יישובי גבול הצפונ ששירטטו את גבולות המדינה", הג דירו אותו בטק המשואות של ערב יומ העצמאות אשתקד. אלא שהש נה, מעט אחרי יומ העצמאות, הרב אליהו כבר לא בטוח שהמדינה רואה בו חלוצ, בוודאי לא כזה שמעשה ההתיישבות שלו משרטט את גבו לותיה - שכבר מזמנ עוברימ דרומה משתולה, המושב שיי ד ובו התגורר, ופונה יחד עמ שאר תושבי קו העימות כדי לייצר רצועת ביטחונ ישראלית חדשה. הרב אליהו מתגעגע לבית הכנ ת, לבית ולאדמה שלו, לפי ה דר הזה, שאותמ לא פקד כבר תקופה ארוכה. "בפיוט 'י ד בי ודו' כתוב 'זאת נח לתי על אדמתי, אַל ישוב הדכ נחפר ונכלמ'", הוא אומר ובקולו צער. "את שנה לפני שנול 200 הפיוט חיברו דתי, אבל הנה אנחנו היומ - דכימ, נחפרימ ונכלמימ - מתביישימ במצב שלנו, רחוק מנחלתנו ומאדמתנו. "הקהילה שלנו התנפצה, והיא ממשיכה להתנפצ כשאנחנו מתבש רימ שלא נוכל לחזור הביתה בקרוב, וכשהמשפחות שעוד היו יחד במלונ המפונימ מתחילות להתפזר, כל כמה משפחות למקומ משלהנ. חכמינו ז"ל אמרו 'או חברותא או מיתותא', ועכ שיו אינ חברותא. מה יכול להיות יותר גרוע מזה?". אלפ תושבי קו העימות, 61 כמו שפונו מבתיהמ כשבוע לאחר פתיחת המלחמה, גמ הרב אליהו לא היה בבית כבר קרוב לשמונה חודשימ; מפוזרימ ברחבי הארצ, מראש פינה ועד אילת, בבתי מלונ ובדירות זמניות, המפונימ כבר לא רואימ אור בקצה המנהרה, ב פטמבר כבר אינו תאריכ 1 וגמ ה יעד לחזרה הביתה; זוגות צעירימ, תינוקות וקשישימ בגלות מתמשכת. כמה קטיושות נפלו אצלנו, כמה פעמים ירו עלינו? היו ימים שלא היה מה לאכול בבית, והתגברנו בזכות האמונה שזו ארצנו. נעבור גם את זה, אבל כואב לי. מה קרה למדינה שלנו? איך הגענו למצב הזה? רחוק מהבית, רחוק מהלב. "נתנו לנו מקומ בבית מלונ, אבל זה לא בית - אלא בית א ורימ", אומר הרב בכאב. "המלונ נותנ את מה שהוא יודע לתת, עמ המונ אכפתיות, אבל בלי גמישות. בבית שלי ניהלתי בעצמי את הזמנימ שלי, וכאנ אני תלוי באחרימ, ואינ יד מכוונת מב חינת בריאות, קניות וחינוכ. אנחנו כמו גֵּרימ. תמיד לוקח זמנ עד שמ כירימ מקומ חדש, וזה קשה עוד יותר למבוגר כמוני. אני מצליח להתמודד עמ המצב רק בזכות הילדימ, הכלות, החתנימ והנכדימ שלי". ימימ בגלות, 230 אחרי יותר מ מתחילימ להתייאש? "חלילה. אנחנו לא מיואשימ. אל פיימ שנה היינו בגלות, שלוש פע מימ ביומ התפללנו 'ותחזינה עינינו', והנה, חזרנו ברוכ השמ. עכשיו אנ חנו פליטימ בארצנו, אבל אנחנו לא מיואשימ ממצבנו, אלא מהמצב של המדינה. "אנחנו נתגבר, עברנו מכשולימ קשימ יותר. כמה קטיושות נפלו אצלנו, כמה פעמימ ישבנו במקלט, כמה פעמימ ירו עלינו במקלעימ, כמה מוקשימ הטמינו בשדות שלנו? עברנו הכל. היו ימימ שלא היה מה לאכול בבית שלי, שכמעט לא היה מה ללבוש, והתגברנו בזכות האמונה שזו ארצנו ושאנחנו צריכימ ל בול חבלי קליטה כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. "עברנו תקופות קשות ונעבור גמ את זאת, אבל כואב לי. מה קרה למ שנה, 75 דינה שלנו? מה קרה שאחרי כשיש לנו הרבה יותר ממה שהיה לנו, ולכולמ יש מה לאכול ומה ללבוש, מדוע אנחנו לא אוהבימ אחד את השני? אז היינו קרובימ מאוד ועכשיו יש פירוד, איכ הגענו למצב הזה? "באו לפה יהודימ מכל הגלויות, ממרוקו, איראנ, עיראק. בחו"ל ב לנו מידי הגויימ. הנכדימ שלנו לא מכירימ את זה, אבל כל מי שהגיע משמ יכול ל פר על הגלות המרה והנמהרה. ליהודי בגלות לא היו שומ זכויות. הוא היה צריכ לשתוק וא ור היה לו לבקש דבר, א ור היה לו לה רימ את הראש. היומ אנחנו במדינה חופשית משלנו, ואנשימ לא שמחימ בחלקמ על כל הטוב הזה". "לא יודע מתי זה ייגמר" ו בא לע 13 הרב אליהו, אבא ל שרות רבות של נכדימ )ונינימ(, נולד במחוז ארביל שבצפונ מזרח עיראק, נצר למשפחה מכובדת של רבנימ ואישי ציבור. אביו היה אב בית דינ ורב הקהילה היהודית, ואמו אשת ח ד ידועה. את מולדתו עזב כדי לעלות לישראל, ראשונ מכל בני המשפחה. עמ הגיעו ארצה, בראשית שנות , התגיי לחטיבת גבעתי, וב 50 ה מהלב רחוק 90 צילום: יונתן זינדל, פלאש