שביעי

31.05.24 | כ"ג באייר תשפ"ד | 589 גיליון | 22 מהלכ שירותו הצבאי השתתפ בכמה מבצעימ ותקריות אש מול ה ורימ והירדנימ. לאחר מכנ היה ממקימי מושב אלקוש וממיי די מושב שתולה שבגבול הצפונ, שמ שימש מזכיר ורכז ביטחונ שוטפ. בהמשכ, לאחר פטי רת אחיו, הרב ני ימ זצ"ל, לקח על עצמו גמ את תפקיד המנהיג הרוחני של הקהילה. "הייתי יושב במרפ ת, לומד תורה וכותב פיוטימ", הוא נזכר בחיימ שהיו במושב ואינמ עוד, "לפעמימ הולכ לשוק לעשות קניות או מבקר את הילדימ. שבת פה, שבת שמ. הולכ ברגליי לבית הכנ ת. היומ זה כבר לא ככה. אנחנו גורימ במלונ, בלי אדמה ובלי שמיימ. "הייתי רוצה שפעמ בשבוע לפחות יהיה לנו שיעור תורה או הרצאה, אבל אינ. זה ח ר מאוד. אדמ צריכ מקומ ללמוד בו תורה ובית כנ ת להתפ לל בו בוקר וערב. מכל הבחינות אינ לנו חיימ מ ודרימ, ואפ אחד לא יודע מתי זה ייגמר. ראש הממשלה בעצמו לא יודע. הוא פגש את ראשי הרשויות שלנו והמ אמרו שהמ לא הצליחו לקבל ממנו שומ הבטחה. מבחינה כלכלית הבטיחו הרימ וגבעות, אבל מבחינה ביטחונית לא הבטיחו דבר". "שמישהו יבוא ויקשיב לנו" "זה היה משהו שלא חלמתי עליו", הוא נזכר ברגעי השיא של ערב יומ העצמאות בשנה שעברה. "הפתיעו אותי כשפנו אליי ואמרו לי שאני צריכ להדליק משואה. לא ה כמתי, אבל כל הילדימ והנכדימ דיברו אל לבי ואמרו שזה בשביל המשפחה, המושב והאזור כולו. לא יכולתי ל רב, ועשיתי מה שצריכ בגאונ ובגאווה למענ הקהילה שלנו. "אחר ככ אמרו לי שגנבתי את ההצגה של כל הטק ", הוא אומר בשובבות ומחייכ בפעמ הראשונה מאז התחלנו לשוחח. "לא ראיתי, אבל אמרו לי שכולמ קמו על רגליהמ ומחאו כפיימ. מאז, לצערנו, העולמ מעלות. פעמ 180 שלנו התהפכ ב היינו היהלומ שבכתר, היומ אנחנו לא שווימ שומ דבר. פעמ היו מחזרימ אחרינו, רצו לבקר ביישובימ שלנו, להקימ בהמ משפחות, והיומ כולמ מתרחקימ מהצפונ. "איבדנו את הצפונ פעמיימ - פעמ אחת כשעזבנו את הצפונ, ופעמ שנייה כשאיבדנו את המצפנ שלנו, ואנחנו לא יכולימ להגיד מתי נתיישב בחזרה ביישובימ שלנו. מי בכלל ירצה לבוא לגור בגבול אחרי מציאות כזאת?". אז לא חגגת השנה את יומ הע צמאות? "ח וחלילה! בוודאי שחגגתי. אחרי גלות ארוכה זכינו לעצמאות, אי אפשר לבטל את זה, אבל גמ אי אפשר לחגוג כרגיל בגלל מצב החיילימ, החטופימ, המפונימ, הפ צועימ, האומללימ. טוב שלא ביטלו השנה את טק הדלקת המשואות. א ור שהאויבימ, יימח שממ, יוכלו להגיד שהמ הצליחו לבטל לנו את השמחה לגמרי". למרות הפינוי החפוז ואיומי חי זבאללה, הרב אליהו לא איבד את התקווה לחזור הביתה: "אמ יגידו לנו מבחינה ביטחונית שמותר לח זור, אנחנו נחזור מיד, והקדוש ברוכ הוא יעשה כרצונו. יש לנו צבא ואנ שי ביטחונ, וכשהמ יגידו שהגיע הזמנ לחזור, נחזור, אפילו מחר בבוקר. אני לא אשאל שאלות מיותרות ולא אקשה, פשוט אחזור הביתה. "אבל עד שזה יקרה, אנחנו מב קשימ שתהיה אוזנ קשבת לצרכימ שלנו, שישמעו אותנו ויבינו מה כואב לנו. יש בעיות של חינוכ יל דימ, בריאות וענייני דת, יש כאלו שמתמודדימ עמ קשיי פרנ ה. אנחנו ב כ הכל מבקשימ שפעמ בחודש יבוא מישהו וישמע את הבעיות שלנו". ויש לרב אליהו גמ מ ר לאלו שמ חפשימ את המבדיל בינ חלקי העמ. "אמ לא נתאחד, יהיה גרוע יותר", הוא מזהיר. "אנחנו חייבימ לעשות כל מאמצ לאחות את הקרעימ בינינו, לכבד ולאהוב אחד את השני, אחרת נלכ שוב לגלות, ח וחלילה". ב יומ טק המשואות בשנה שעברה הפתיע הרב צלאח את הקהל כשהחל לשיר בית של פיוט שכתב&- העו ק באחדות העמ. "עזרנו ותנ לנו כוח, לחזק ארצנו בנפש וברוח", ביקש בתפילה כנה שיצאה מהלב ונכנ ה ללבבות של רבבות, "תצמיח אחדו תנו וליבנו ינוח, עד ביאת המשיח ותקיעת שופרות, ולתפארת מדינת ישראל". את התפילה הזו הוא נושא גמ השנה, ממקומ גלותו, יחד עמ בני קהילתו ותושבי הגליל המפונימ, שמייחלימ שהעמ ישוב ויתאחד - ותפארת מדינת ישראל תשוב ותתגלה • מחדש. געגועים לימי שגרה. מושב שתולה, כיום 90 צילום: דויד כהן, פלאש הייתי יושב במרפסת, לומד תורה וכותב פיוטים, הולך לשוק, מבקר את הילדים. היום אנחנו סגורים במלון, בלי אדמה ובלי שמיים. הייתי רוצה שפעם בשבוע יהיו לנו שיעור תורה או הרצאה, אבל אין. זה חסר מאוד מהלב רחוק