שביעי

14.06.24 | ח' בסיון תשפ"ד | 591 גיליון | 6 איבדתי חברה חברתי היקרה והמו אתי אלבוים, כשרת, איננה עוד. אני לא מאמינה שאני כותבת את המילימ האלה, וצער עמוק ממלא אותי כשאני חושבת איזו אבידה זו למשפחתה, לחבריה, לקהילתה באלקנה, לעולמ ה פרות וגמ לי. את אתי ואת בעלה שלומי אני מכי רה ואוהבת כבר שנימ רבות. ביקרתי בביתמ, טעמתי את האוכל המעולה והצמחוני של אתי, הכרתי את ילדיהמ, קיבלתי תמונות של הנכדימ שנולדו ונוכחתי לראות את השמחה שלה להיות בתא ואמא פעילה ומעורבת. ראיינתי את אתי כמה פעמימ, גמ כאנ במדור "בארבע עיניימ" ב"שביעי", וזכיתי לשתפ איתה פעולה במשכ תקופה ארוכה, כשני ינו לפתח יחד רעיונ שהיה לי ל דרת נוער. מעבר לככ שהיא ופרת מצוינת - לילדימ, לנוער ולמבוגרימ - היא ע קה גמ בז'אנר הפנטזיה, הנדיר ל ופרות דתיות, והוציאה את דרת הילדימ האלמותית "אמא ק ומה" וגמ את ה דרה לנוער "נפ לאות", שלדעתי לא זכתה למ פיק הכרה. הייתה לה הרגישות להבינ מה מעניינ את הנוער, והיא עשתה זאת באופנ הלכתי ורגיש. לאחרונה גמ פיר מה פר פנטזיה לילדימ בשמ "הילי תורנ וגביש הברקימ", ובפעמ האחרונה שידברנו היא יפרה לי שבהוצאת ה פרימ יושבימ ומחכימ לי ציאתמ של עוד כמה וכמה פרימ שכתבה. הלוואי בשבילנו שיזכו לראות אור בקרוב. אתי לא הייתה רק ופרת מצוינת ופו רייה. היא היתה גמ אישה טובה, מכי לה, רכה ואוהבת. תמיד בלנית, נכונה לעזור ולתמוכ. מעולמ לא הרגשתי ממנה תחרותיות, אלא רק יצירה מתוכ ענווה אמיתית, רצונ ללמוד ולהתפתח, לשתפ פעולה ולחלק את הקרדיטימ למי שמגיע. פעמ שאלתי אותה מתי היא מ פיקה לכתוב, והיא יפרה לי שגמ כשהיו לה ילדימ קטנימ, היא נהגה לשבת עד הש עות הקטנות של הלילה לכתוב פרימ. את אמא שלה היא אהבה באופנ יוצא דופנ והייתה מ ורה לתפקיד שהורישה לה - לתעד את יפור הישרדותה בשואה. אתי כתבה עמ אמה את ה פר "נערה באושוויצ" והרצתה בפני תלמידימ בכל רחבי ישראל. ה פר תורגמ לשפות רבות, ובכל פעמ זה הפליא ושימח אותה כמו ילדה. היא הייתה גמ מדריכה טיולימ וידעה את הארצ באהבה ובכבוד. להודעה האחרונה אתי לא הגיבה שכתבתי לה, והתפלאתי. שלחתי למחרת תזכורת )אני ידועה ביכולתי להיות נו דניקית ח רת תקנה( וחזר אליי שלומי בעלה, עמ הודעה קורעת לב ששלחה לחברימ קרובימ - ובה היא יפרה את ודה על המחלה הארורה, ששבה לתקופ אותה אחרי עשר שנות שקט. את ההודעה היא כתבה כחלק מ פר אוטוביוגרפי חדש שכתבה, ואני מצטטת פה את חלקה: "הריני מוכנה, טאטע. הרי אני לפניכ ככלי מלא - לא, לא בושה, לא כלימה. די לבושה ודי לכלימה - הרי אני לפניכ ככלי ריק, נקי, אמיתי, לשליחותכ. הגופ חלש, אבל הנפש חזקה והנשמה עוצמ תית. אני עושה שינוי. אני נפתחת עמ "הריני מוכנה, טאטע. הרי אני לפניך ככלי מלא - לא, לא בושה, לא כלימה. זה הזמן להפסיק להסתיר ולהיות אסתר. המלכה. אולי לעת הזאת נועדתי" יפורי לעולמ. די לבושה. די לה תרה. זה הזמנ להפ יק לה תיר ולהיות א תר. המלכה. כי אולי לעת הזאת נועדתי. אני רוצה ריפוי. אני רוצה בריאות. אני רוצה החלמה. ואחרי כל הידע והני יונ שצבר תי, אני רוצה להיות שליחתכ להפיצ את וד ק מ הריפוי העצמי ברבימ. "בבגדי הבית האלו, שלא החלפתי שבוע, עמ מחולל החמצנ הצמוד לאפי בשל קוצר נשימה, עמ שערותיי הדלי לות שנותרו אחרי שהכימותרפיה האח רונה עשתה בי שמות, עמ הבחילות, הצמרמורות, הדקירות ברגל שמאל, קשיי הנשימה, החרדה והבהלה - אנא, טאטע, עמ כל אלו, עזור לי להתרפא ועשה אותי כלי לשליחותכ". לעילוי נשמת א תר הד בת שרה. • תנצב"ה. sharonroter@gmail.com צילום: רעות קורנברג, מגזין "פנימה" שרו ן רוטר לא מאמינה שאני כותבת את המילים האלה. אתי אלבוים ז"ל