שביעי

19.07.24 | י"ג בתמוז תשפ"ד | 596 גיליון | 4 ענבל רץ־גילמור החייל עם האצבע בסכר פעמיים, קם הנס "בלי לחשוב ממקומו ורץ אל הסכר. הגשם אחז בש ־ ערו, הרוח העיף את מעילו, ערדליו היו ספוגים במים, אך הוא היה נחוש בדעתו להציל את העיר. דבר לא עמד בדרכו, לא הקור, לא הרוח ולא חשכת הליל. איש לא ראה את הילד, כשנעץ את זרת ידו הימנית וסתם את החור שבסכר. 'ילד, רד מיד מהסכר', צעק עובר אורח אל הילד. אינני יכול... המים... הילד ידע כי אסור לו לשחרר את הזרת, הוא אזר את כל כוחותיו וצעק אל האיש, 'יש חור בסכר'". על ספסל הנאשמים בוועדת החקי ־ רה לקריסת הסכר, בכפר ברק צפונית לאמסטרדם, ישב הנס הקטן. "מה עושה שם הילד?", שאל מישהו. "הוא לא לחץ חזק מספיק עם הזרת בחור שבסכר והסכר קרס...". מחבלים צרים על יישובים, נשים נאנסות, משפחות נטבחות וטילים מתעופפים. בזמן הזה לוחמים צעירים עזבו בבהילות את הבית, את הקמפינג על חוף הים, את בית הכנסת. השאירו מאחור הורים, חברה, אישה וילדים. עם מעט תחמושת וללא תוכנית סדו ־ רה, ללא מודיעין, בלי חיפוי מהאוויר, מהים או מהיבשה. ללא אמצעים טכ ־ נולוגיים וללא חיפוי וגיבוי הם הגיעו לשדה קטל שכמוהו לא פגשו מעולם. הם נחשפו לזוועות שעליהן שמעו רק בשיעור היסטוריה או במסע לפולין. הם נלחמו בגבורה. בינתיים, אי שם במרכז הארץ, בחדר ממוזג שבו מוגשים קפה ומאפה, מטכ"ל אחד עמד חיוור פנים וללא מילים. בזמן הזה לוחמים צעירים ממשיכים בגבורה בלתי נתפסת, תוך איבוד דם וחברים. עוברים בית בית, מצילים, מחפים, חס ־ רים בציוד, בחיפוי, בגיבוי. בינתיים, אי שם במרכז הארץ, בחדר ממוזג שבו מוגשים קפה ומאפה, מטכ"ל אחד עמד נבוך וגירד בראש. בזמן הזה לוחמים צעירים בקיבוץ בדרום שמים ראש לדקה על רצפה בגן ילדים, נר ־ דמים וחולמים חלומות מסויטים, חסרים בציוד, בחיפוי, בגיבוי. בינתיים, אי שם במרכז הארץ, בחדר ממוזג שבו מוגשים קפה ומאפה, מטכ"ל אחד עמד והחל למנות מינויים. בזמן הזה לוחמים צעירים כבר עמוק בעזה נלחמים במחבלים, מחפשים במנהרות חטופים, מאבדים חברים בבתים ממולכדים. בפי ־ רים ובבתי חולים, כשהם חסרים בציוד, בחיפוי, בגיבוי. בינתיים, אי שם במרכז הארץ, בחדר ממוזג שבו מוגשים קפה ומאפה, מטכ"ל אחד עמד והחל לתחקר תחקירים ולחפש אשמים. בזמן הזה לוחמים צעירים מב ־ קרים חברים בבתי חולים, בבתי עלמין, פוגשים מטפלים והורים שכולים ושוב חוזרים לעזה ונלחמים, חסרים בציוד, בחיפוי, בגיבוי. בינתיים, אי שם במרכז הארץ, בחדר ממוזג שבו מוגשים קפה ומאפה, מטכ"ל אחד עמד והכריז בכל פה - הלוחמים מבין כל התחקירים הנדרשים מצאו לנכון אבירי הקפה ומאפה לבדוק דווקא את הצנחן והשריונר שמול התופת קמו להסתער אשמים. מבין כל התחקירים הנדרשים מצאו לנכון אבירי הקפה ומאפה לבדוק דווקא את השלדגיסט, המטכ"ליסט, הצ ־ נחן והשריונר שמול התופת קמו להסתער. "האשמים", לוחמים בזמן הזה צעירים עדיין נחושים להמשיך במערכה, להשלים את המשימה חדורים בתחושת שליחות. "עד הניצחון" הם מכריזים ולא נותנים לרעשי רקע נטולי מוסר לסדוק את צדקת דרכם. ברוח המכבים, בר כוכבא, המחתרות ומערכות ישראל הם ממשיכים להציל את עם ישראל חסרים בציוד, בחיפוי, בגיבוי. לוחמים אהובים - עם ישראל כולו • איתכם בחיפוי וגיבוי, תודה לכם. inbal.ratz.gilmore@gmail.com לוחמים בבארי. שעיר לעזאזל? 90 צילום: חיים גולדברג, פלאש