שביעי

דות מדינת ישראל. במלחמת השחרור התפנו לגמרי רק שני קיבוצימ, שער הגולנ ומ דה, וגמ המ לפרק זמנ של ימימ בודדימ. גמ במלחמת יומ הכי פורימ פונו יישובימ ישראליימ ברמת הגולנ - אל רומ, מרומ גולנ, עינ זיוונ ורמת מגשימימ; אלא שגמ אז, ראשוני התושבימ חזרו הביתה כעבור ימימ פורימ כדי להתחיל את השי קומ, והאכלו מחדש התרחש בתוכ כשבועיימ. בגבול הצפונ, לעומת זאת, הפינוי מתמשכ ומתארכ, ואיש לא רואה את ה ופ. יצאנו לגלות ארוכה מתוכ אמונה שהמדינה תמגר בינתיימ את האיומ הלבנוני. אבל זה לא קרה. חיזבא ללה ממשיכ לשגר רקטות, טילימ וכטב"מי נפצ למוצבימ וליישובימ. רקטה אחת הובילה לטבח במג'דל שמ בשבת שעברה, שתיימ אחרות נפלו ביומ ראשונ אצלנו בשתולה - ובנ רק עובד זר אחד נפצע מר י ימ. מג'דל שמ ושתולה, כמו יישובימ רבימ אחרימ בקו העימות, נמצאימ תחת אש ואזעקות - וקשה להבינ איכ חוזרימ ואיכ מחזירימ את המשפחה, גמ אמ המלחמה ת תיימ והדוברימ הרשמיימ יכריזו שהגענו אל "הניצחונ המוחלט". ימימ של פינוי מתמשכ, 300 אחרי ורגע לפני ופ הקיצ ותחילת שנת הלימודימ הבאה )עלינו? לטובה?!(, הימימ הקרובימ יהיו ימימ של הכרעה בצפונ - לשבט או לח ד. האמ מדי נת ישראל תדע להכריע נכונ? ימימ יגידו. • ימימ לא הייתי בבית. לא אני, ולא ילדיי. אפילו לא פעמ 300 כבר אחת. במ גרת ההתמודדות עמ ה יטואציה המשונה הזו, העי וק שלי בבגדימ כ טיילי טית רגשית היה ועודנו וג של א קפיזמ, שכל אחד צריכ קצת ממנו בתקופה הזו. עמ הזמנ הבנתי שהבגדימ מעבי רימ לי מ רימ - ושאני יכולה להעביר מ רימ באמצעותמ. לדוגמה, אמ קמתי יומ אחד כשאני ממש ח רת כוחות, ללא תק ווה וללא חשק לעשות כלומ, אבל בכל זאת הייתי צריכה לתפקד כי האיש שלי במילואימ והילדימ צריכימ אמא חזקה - אז פשוט התלבשתי עמ בגד עליז בצבעימ חיימ ושמחימ, וזה ממש השפיע על מצב הרוח שלי. הכלי הזה נכונ לא רק לי, אלא לכל הנשימ שנ מצאות ב יטואציות דומות. חשוב להדגיש ש טיילינג רגשי נכונ לא רק משפיע על האדמ, אלא גמ מדבק אחרימ. ההתע קות עמ הבגדימ והצבעוניות היא כלי ריפוי. ממש אומנות. כפי שאנשימ כותבימ או מציירימ כדי לבטא את עצממ, ככ הלבוש; להתלבש ולחשוב על איכ אני מתלבשת ומה הלבוש שלי מ פר, זה כלי ריפוי כפול. פעמ אחת כשאת עושה את זה בשביל עצמכ, ופעמ שנייה כשהלבוש שלכ הולכ לפנייכ. זה כמו ללכת ביד עמ ציור שציירת, או להקריא בקולי קולות ובלופימ את מה שכתבת. זו גמ ה יבה לככ שבזמנ המלחמה פתחתי קבוצת ווט אפ שנקראת "שיק של תקווה - טיילינג ככוח", כי השיתופ עמ האחרימ נותנ המונ כוח לאנשימ. המ רואימ אישה שהיא שמחה למרות שפונתה מהבית והאיש שלה במילואימ, ולמרות שגמ איבדה את הבית הפיזי שלה מירי האויב. כל הדברימ האלה לא הצליחו לשבור אותי ולא את הרוח שלי, וההתמודדות שלי עזרה לנשימ אחרות למצוא את התקווה והכוח שלהנ. הקבוצה נפתחה כדי לשתפ בדברימ האלה עוד נשימ, ואז הבנתי שהיא - בפני עצמה - נתנה לי עוד כוח. כשאת בעשייה, ולא רק בא קפיזמ, זה הדבר הכי מרפא שיכול להיות. זה ריפוי עמ אדוות שיש לו השפעה על מעגלימ נו פימ. רחוק מהבית, קרוב אל הלב נתלי גליל לאן לחזור אין המשפחה עברה לפני שבועיים מהמלון למעלות תרשיחא. הבטחתי לילדים שאשיג משקפת ושננסה למצוא את שתולה. אם בדיוק יהיו נפילות, העשן יסייע לנו לאתר את הבית שומרים על החיוך, למרות הכל. נתלי גליל וחמשת הילדים 02.08.24 | כ"ז בתמוז תשפ"ד | 598 גיליון | 26