שביעי

שנים 19 להתנתקות: דגל המחאה באונר"א. למצולמים אין קשר לכתבה זיכרונות מנצרים וקטיף. שלמה )מימין( ויוחאי י וחאי ויז'ונ קי, שלמה גרנר ואביב ופר נפגשימ איתי אחרי בב מילואימ, בדיוק בתומ ימי רענונ שקיבלו. "רק עכשיו יימנו לעבד את החוויות משדה הקרב", המ מציינימ. עבורמ, הלחימה בעזה הייתה מורכבת, ולא רק בפנ המבצעי; במי דה מ וימת, כמי שגדלו בגוש קטיפ, זו הייתה חזרה הביתה. בערכ. "הגוש היה כמו בועה ששומרת עליכ מכל הכיוונימ. היה שמ הכל, ולא היה צריכ לחפש דבר במקומ אחר", מ פר , נשוי 30 רנ )מיל'( אביב ופר, בנ ואב לשלושה, לשעבר תושב נווה דקלימ שמתגורר כיומ ביתיר. "בית פר, גנימ, ופר, טורנירימ של כדו ר ל, חוגימ וקהילה מדהימה - הכל קיימ במקומ אחד קטנ, יפה ופ טור לי. זו הייתה ילדות יפהפייה, אפ פעמ לא הרגשתי שאני גר במקומ מ וכנ. גמ כשהיו פצמ"רימ ופיגועימ, תמיד הייתה תחושת ביטחונ". ,(37) ר "ר )מיל'( יוחאי ויז'ונ קי שגדל בקטיפ ומתגורר כיומ בכרמי קטיפ עמ אשתו וששת ילדיהמ, מו יפ: "מבחינתנו, הגוש היה גנ עדנ, למרות הפיגועימ והירי על הצירימ. עדיינ המשכנו לטייל, לבלות בימ ולעשות שטויות, הכל בגוש. הת חושה הייתה של שליחות, שאנחנו חיימ במקומ הזה לא רק בגלל הנוחות, אלא בגלל ההי טוריה והמשמעות שלו. "החיימ שלי מתחלקימ לשניימ - שנימ מחו 19 שנימ בגוש קטיפ ו 18 צה לו. אבא שלי היה רב היישוב וגמ כיומ הוא מכהנ כרב ביישוב החדש. תמיד הייתי בבית של ההנהגה, מ תובב במזכירות ונמצא ליד מקבלי ההחלטות. החיימ בגוש היו עבורנו מל לעמידה עיקשת על עקרונות. כל יציאה לחופ הימ, כל טיול בפרד ימ ובשדות, היו מעינ הצהרה שאנ חנו כאנ ואינ לנו שומ כוונה לעזוב". "כולם בעזה ואני לא?" עמ פרוצ המלחמה התגיי ו השלו שה למילואימ. "אנחנו משרתימ יחד באותה פלוגה בגולני, והיינו בהתחלה בצפונ", אומר אביב. "הייתה איזושהי אכזבה של 'למה אני בצפונ וכולמ בעזה'. כולמ רואימ את הבית, ד"ר ודי נמיר שולח תמונות של המרפאה שלו ועוד רטונימ מחאנ יונ ומנווה דקלימ, ואתה מת בא שאתה לא איתמ. לא האמנתי שנהיה בעזה, זה היה שוק טוטאלי. תמיד האמ נתי שיומ אחד נחזור ונראה מה קורה שמ בפ נימ. עכשיו הגיע הזמנ לחזור לתמיד. "לפני הכני ה, ההתרגשות הגיעה לשיא. עבר לי בראש שאני הולכ לח זור למקורות שלי. דיברתי עמ אמא שלי, והיא ממש התרגשה. היה רגע מכוננ כשנ עתי על הציר, ה תכל תי לצדדימ ואמרתי בוא'נה, אשכרה פעמ היה פה היישוב נצרימ, וחבר'ה יהודימ התרחצו כאנ. ה ברתי לאבא שלי איפה אנחנו לפי המקומות שנ ענו בהמ כשגרנו בגוש. אלה ממש היו אותמ כבישימ. "זה גמ נותנ לכ כאפה, ואתה שואל את עצמכ למה עשינו את זה, במה עזרה כל העקירה. ב ופ, כל המקומ חרב והרו . זה כואב". ,(32) ר "ל )מיל'( שלמה גרנר שגדל בנצרימ וחי כיומ בבני נצ רימ, מתאר את התחושות המעורבות: "ברגע שנכנ תי, הבנתי איזו זכות יש לי להיות חלק מזה. אבל כשהגעתי לפאתי היישוב, ראיתי שהכל חרב. הכל דיונות של חול ואינ זכר למה שהיה שמ קודמ. דווקא היציאה הייתה עבורי טריגר חזק מאוד. פתאומ אומ רימ לכ שצריכ לצאת, אז מצד אחד יש את השמחה ש יימנו את המשימה - ומצד שני מבחינתי חזרתי הביתה, ופתאומ שוב אומרימ לי לעזוב אותו". אביב: "גמ אני הרגשתי בדיוק ככה, הסברתי לאבא שלי איפה אנחנו לפי המקומות שנסענו בהם כשגרנו בגוש. אלה ממש אותם כבישים. זה גם נותן לך כאפה, ואתה שואל את עצמך במה עזרה כל העקירה הזו. בסוף, כל המקום חרב והרוס כאן 16.08.24 | י"ב באב תשפ"ד | 600 גיליון | 18