שביעי

שאני לא רוצה לצאת". יוחאי: "התחושה הייתה מטור פת. אתה נו ע בהאמר פתוח, ומ ביבכ מלא דגלי ישראל. זאת הרגשה מדהימה, תחושה שאתה הריבונ ושח זרנו הביתה. אנשימ שלא זכו להגיע מקנאימ בי שהיינו ליד הימ של נצרימ, וביקשו שאביא להמ חול וצדפימ. "היה איזה רגע שעמדתי עמ אחד החבר'ה על מרפ ת של בית גבוה, השקפנו על כל האזור ואמרתי לו: אתה יודע? גרתי פה פעמ. הוא לא הבינ, ואמר לי 'מה זאת אומרת גרת 18 פה פעמ?', ו יפרתי לו שעד גיל חייתי כאנ. אז קלטתי שאינ לו מושג מה זה גוש קטיפ. מבחינתו, תמיד היה הגבול עמ עזה ותמיד חמא שלט שמ. הוא בכלל לא ידע על ההי טוריה של המקומ". החזרה הציפה זיכרונות רבימ. "כשהגענו, מיד נזכרתי איכ היינו משחקימ בכדור ל במגרש הקטנ ליד הבית שלי", מ פר שלמה. "התחושה הייתה משונה. כאילו חזרנו בזמנ, אבל במציאות כל ככ שונה. כל מה שנשאר מהילדות שלנו זה רק זיכרונות". אביב: "בלילה הראשונ שלנו בעזה, היינו בשקט מוחלט, בלי אורות ועמ הרבה פחד. אבל כשהתחלנו לנוע, הר גשנו את הכוח של צה"ל. ראינו שא נחנו מנצחימ ומתקדמימ יפה. התחושה הייתה של שליחות לאומית, שאנחנו עושימ את הדבר הנכונ כדי להבטיח את המשכ קיומה של המדינה". "זרקו אותנו לקרשים" המלחמה היא עבורמ לא רק קרב פיזי, אלא מאבק פנימי על מהות ושליחות. "חזרנו לגוש קטיפ גמ כמי שהמקומ הזה משמעותי עבורנו מעבר לכל", מתאר יוחאי. "החיימ בגוש עיצבו אותנו, וכנראה תמיד יישארו חלק מאיתנו, לא משנה היכנ נהיה". שלמה: "הגוש יישאר חלק מאיתנו לנצח, אבל אנחנו גמ ממשיכימ הלאה, עמ כל הזיכרונות והחוויות שלקחנו איתנו משמ". יוחאי: "יש משהו מעצימ בלחזור למקומ שבו גדלת, ולהילחמ למענ מה שאתה מאמינ בו. אנחנו לא רק מגינימ על המדינה, אלא גמ על ההי טוריה שלנו, על המקומ שהיה עבורנו בית". שנימ לביצוע תו 19 השבוע מלאו כנית ההתנתקות. "בערב שלפני הל כתי עמ דודה שלי ל גור את השער, כאן דווקא היציאה מעזה הייתה עבורי טריגר חזק. פתאום אומרים לך שצריך לצאת, אז מצד אחד יש את השמחה שסיימנו את המשימה - ומצד שני מבחינתי חזרתי הביתה, ופתאום שוב אומרים לי לעזוב אותו כדי שלא ייכנ ו חיילימ", נזכר אביב. "לצערנו זה לא עבד, המ נכנ ו וממש תלשו אנשימ מהיישוב. יצאנו באמצע הלילה והייתה נ יעה עצובה מאוד, כי אתה יודע שמה שאתה עובר לידו - זאת כנראה הפעמ האחרונה שתראה אותו". יוחאי היה חלק מקבוצה שנאבקה נגד הממשלה: "ראינו את החוקימ עוברימ, אבל תמיד האמנתי שזה לא יקרה. לא היה לי כלומ חוצ מהגוש. כשהתחיל הגירוש, הייתי בהלמ. ראיתי פלוגה של חיילימ בתוכ הבית שלי, כאילו אני האיומ. הלכנו לבית הכנ ת לטק פרידה. הרגשתי שאינ יכוי שאני באמת נפרד מהמקומ. "אחרי שיצאנו משמ, נ ענו לאולפנת כפר פינ , שגמ אותה הרב חיימ דרוקמנ זצ"ל אירגנ עבורנו ולא המדינה, וכעבור כמה חודשימ עב רנו למלונ באשקלונ. הייתה תחושה שאחרי כל מה שעשינו בשביל מדינת ישראל, ובאמת הייתה לנו תחושת שליחות, המדינה פשוט זרקה אותנו לקרשימ. זו הרגשה קשה מאוד. אתה מרגיש שפשוט לקחו אותכ, תלשו אותכ מהבית וזרקו אותכ". ומה הלאה? "למרות שהמלחמה נראית ארוכה וקשה, ולמרות המחי רימ שהיא גובה מאיתנו, יש לנו המונ כוחות להמשיכ הלאה", מבהיר יוחאי. "צריכ להישאר בציר נצרימ ולהרחיב אותו, ולהישאר גמ בציר פילדלפי. אנחנו יכולימ לגמור את החמא . זה ייקח זמנ, אבל אנחנו בכיוונ הנכונ. המ הולכימ וקטנימ, ואנחנו הולכימ ומתעצמימ. בעזרת השמ זה יהפוכ גמ להתיישבות שלא תיעקר שוב". אביב: "העבודה קשה ואיטית, אבל כולמ מבצעימ אותה בצורה מדהימה. בתוכ הצבא אנשימ רוצימ לעבוד ול נצח. אנחנו רק צריכימ שייתנו לנו • לעשות את זה". 90 צילום: נתי שוחט - פלאש "הייתי בהלם כשזה קרה". נצרים, בימים שלפני הגירוש כאילו לא עזב את נווה דקלים. אביב 16.08.24 | י"ב באב תשפ"ד | 600 גיליון | 20