שביעי

23.08.24 | י"ט באב תשפ"ד | 601 גיליון | 6 אצלי הכל בסדר אני שואלת מתוכ מה נשמע? הרגל. "אני ב דר, למרות המצב הדפוק", עונימ לי שוב ושוב כמו תוכימ. לא משנה עמ מי מחבריי החילונימ אני מדברת, התשובה משוכפלת בוור יות שונות של הטיות של קיטור. בברנז'ה של אנשי הבמה יש הרבה זעמ, כזה שמשפיע על איכות החיימ ואפילו גורמ לחרדות. המ כוע ימ על ההנהגה, כי היא זו שהביאה אותנו עד הלומ, ועל העובדה המוגמרת שרק ממניעימ פוליטיימ היא לא מחזירה את השבויימ. זה מטריפ אותמ )ליטרלי, זה לא רק לנג(. אני לא מתווכחת, זה לא יעזור. לא מנ ה להאיר עוד צדדימ ודעות. יש דברימ שהמ פשוט לא יכולימ לקבל, כשהשנאה שהתקשורת זרעה במשכ כל ככ הרבה שנימ כבר יצרה אש בלתי ני תנת לכיבוי. לפעמימ אני מנ ה בדרכ אחרת. "תחשוב טוב, יהיה טוב", אני זורקת י מאות רוחניקיות בליווי איזה צי חקוק כדי שיתקבל לא ככפייה דתית ח"ו, ומנ ה להקל את המרה השחו רה שמלווה אותמ בחלק משמעותי של היומ והלילה. "לא יכול לחשוב טוב כשהמצב כזה מייאש", המ מתעקשימ, "לא יכול להמשיכ כאילו כלומ כשיש לנו חטופימ במנהרות". אני מאמינה שכואב להמ על המדי נה שהלכה פייפינ ושמידרדרת לאבדונ בצעדי ענק. המ, כמו כולנו, אוהבימ את הארצ אהבת נפש, והיא חשובה להמ כמו בנ משפחה. לאבל יש שלבימ ידועימ: הכחשה, כע , האשמה, מי קוח, דיכאונ. את כולמ המ עוברימ לצד החיימ שנמשכימ, נ יעות לחופשות, יציאות למ עדות ואולמי המופעימ שמלאימ עד אפ מקומ. אבל השמחה לא מלאה, המ מרגישימ צורכ להתנצל שוב ושוב על הא קפיזמ. כמובנ. בכולנו יש צד זה מובן, כזה. יש באמת הרבה צער ביבינו. אדמ צעיר שנהרג בתאונת דרכימ שלא באשמתו, אבא של ילדימ שעובד בגנ חיות ותקפ אותו תנינ מול המבקרימ המבוהלימ, זוג מוכר שכולנו אוהבימ שעומד להתגרש ולפרק בית עמ יל דימ; הכל מלא בכאב שאנחנו חשופימ אליו ביומיומ, וזה לא נגמר. באוקטובר הרחיב את גבולות 7 ה הכאב שלנו עד בלי די, אבל אני לא בטוחה שכולמ כואבימ את הירצחו של גדעונ פרי ז"ל מקדומימ כמו את מותה של בלהה ינונ ז"ל מנתיב העשרה, שרק אחרי עשרה חודשימ הודיעו רשמית על הירצחה. אז אולי כמות הצער תלויה במגזר, במקומ מגורימ, בדעות פו ליטיות. אולי היא תלויה ב יקור בת קשורת, בהלכ רוח שאפשר לקרוא לו טרנד. אולי היא תלויה במ פר הפעמימ שאומנימ מזכירימ אותמ על הבמות, בשירימ בעצרות בכיכר הבימה? אני מאמינה שהדרכ שלי להילחמ בלי רישיונ נשק היא דווקא להיות הדרך שלי להילחם היא להיות בשמחה וליהנות בלי להתנצל. זה סוציומטי ומנותק, אבל זו האמת. גם אם אנחנו נראים לא משהו בעיני עצמנו ובעיני אחרים בשמחה ולנ ות שהיא תהיה שלמה. לחיות חיימ טובימ וליהנות בלי לה תנצל או להרגיש אשמה. נכונ, זה וציומטי, מנותק מהמציאות, בחירה בדרכ הקלה, אבל זו האמת. כולנו לו קימ בתכונות האלו, ולפעמימ - בש ביל האיזונ ובשביל המלחמה בתהומות בכאב - צריכ להתמ ר אליהנ, גמ אמ אנחנו נראימ לא משהו בעיני עצמנו ובעיני אחרימ. בטח שכואב לי עלייכ, אהובה, אבל אני מחויבת לנצל את המתנות הרבות שנתנ לי השמ ולעופ על עצמי. זה לא על חשבונכ, ואני מאמינה שב ופו של דבר בחשבונ הכללי גמ יעזור לכ להת • חזק. הלוואי. sharonroter@gmail.com shutterstock איור: שרו ן רוטר