שביעי

20.09.24 | י"ז באלול תשפ"ד | 605 גיליון | 6 חשבון פתוח שיומ אחד קמתמ תארו לעצמכם בבוקר וגיליתמ שחשבונ הבנק שלכמ מעוקל; לא בגלל שאינ בו כ פ, או שלא שילמתמ משכנתא, אלא רק בגלל שמי שהו החליט שאתמ אישיות לא רצויה, מ וכנימ לחברה וחייבימ להטיל עליכמ נקציות בדחיפות. אינ כרטי י אשראי והוראות קבע, אי אפשר להוציא מזומנ ולהכני משכורת, גמ לא לשלמ פנ יה או ביטוח. אפילו בביטוח לאומי אתמ כבר לא מוכרימ, כי אינ לכמ חשבונ. עכשיו תדמיינו שאתמ במצב הזה כבר חצי שנה, מנ ימ להתנהל איכשהו עמ חוק המזומנ שלא נותנ לשלמ את חש בונ החשמל בבנק הדואר, שהצטבר שקלימ. אתמ מבקשימ 7,000 כבר ל עזרה מההורימ, מהילדימ, מכל מי שרק אפשר, והציבור הישראלי דוממ. אינ כו תרות בעיתונימ, אינ עזרה מעמותות, אינ קמפיינימ למימונ המונימ, אינ עצו מות ואינ עזרה משפטית. אתמ פונימ לנבחרי הציבור, אבל הידיימ של כולמ כבולות. בלי גזר דינ מבית המשפט, בלי האשמות ודאיות; לרוצחימ ולאנ ימ מורשעימ יש יותר זכויות בנקאיות מלכמ, רק כי מישהו החליט שבא לו לצמצמ אתכמ, אז הוא פנה לאח הגדול בארה"ב וביקש להוריד עליכמ את השאלטר. הבנקימ בארצ המ בובות על חוט, האשראי נגזר מאמריקה, הוראות הקבע שחוזרות מורידות לכמ את דירוג האשראי שוב ושוב, אינ תקווה באופק והכל ממשיכ כאילו כלומ. זה כואב, מעוות, מטריפ את השכל ובעי קר מ וכנ מאוד לכולנו. היומ זה המ, מחר זה אנחנו - וה יוט של כל הצ דדימ מתגשמ: דמוקרטיה בחוצ, דיק טטורה היר ווי קאמ. החילונימ מפחדימ מהפרדה, ממדינת הלכה, ממדרונ חלקלק. הנה וואחד מד רונ, שיש אנשימ שכבר טובעימ בו ולא יכולימ לטפ מעלה. זאת מציאות שמ תרחשת פה בארצ, זה לא "מה אמ?". אמ לא נתעורר, בקרוב ישלטו גמ בנו. חוצ מבנצי גופשטיינ, שעמ אשתו ענת הייתי בקשר וגמ היא מוגבלת באפשרויות שלה להתנהל מול בנקימ )אפ שעליה לא הוטלו נקציות(, יש עוד כעשרה ישראלימ שנמצאימ כרגע תחת הגבלות בנק ישראל - ללא הר שעה מבית משפט, ורק על מכ עדויות שארה"ב טוענת שיש בידיה. לארצ מאר אמא שלי עלתה גנטינה. זה היה בזמנ שלטונו של חואנ פרונ, שהשליט הפיכה צבאית במדינה. אמא הייתה נערה אידיאלי טית, וכמו חבריה יצאה להדביק כרזות נגד השל טונ. לאט ובשקט החלו להיעלמ חבריה. יומ אחד המ היו, ולמחרת כאילו בלעה אותמ האדמה. בתא דאגה מאוד לבתה המהפכ נית, והזדרזה להעלות אותה ארצה. אמי הגיעה לשנה למכונ למדריכימ, התאהבה בישראל ומעולמ לא חזרה אני כותבת וידיי רועדות. בתור בת לפליטי שלטון צבאי, אולי משהו דבק בי. נעשה כאן עוול גדול, ואסור לנו לעזוב אותם לבד לארגנטינה. עד היומ אני מרגישה את הרושמ שנותר בה, את הפחד מככ שבמקומ שהמדינה, הצבא, המשטרה והחוק ישמרו עליכ - המ פונימ נגדכ בלי התרעה או יבה. אני כותבת וידיי רועדות, אולי כי כדור שני לפליטי שלטונ צבאי - משהו מזה דבק גמ בי. עמ ישראל ניכר בע רבות ההדדית. מה שמבדיל אותנו מכל העמימ זה שאנחנו רצימ לעזור כשמישהו מאיתנו בצרה. בלי להיכנ לפוליטיקה ולהאשמות, ברור לי שנעשה כאנ עוול גדול לדמוק רטיה בכלל ולכמה אנשימ בפרט. אנחנו לא יכולימ להישאר אדישימ למצב הזה. • א ור לנו לעזוב אותמ לבד. sharonroter@gmail.com shutterstock איור: שרו ן רוטר