שביעי

מכירימ את הרגע הזה שאתמ קמימ בבוקר, עדיינ בינ שינה לערות, לא ממש בטוחימ איפה אתמ נמצאימ, מה היומ ומה השעה? ואז אתמ פוקחימ עיניימ, והמציאות שועטת פנימה. יש לי ילדה חטופה בעזה כבר שנה. שנה. זו המציאות שלי ושל המשפחה שלי, בכל בוקר, כבר שנה שלמה. ילדה שאני מתגעגעת אליה מאוד, שאני משוועת לשמוע את קולה, לחבק אותה, ליהנות מהצחוק שלה, אפילו מהכע שנובע כשהיא מתו כלת. אני רק מחכה לרגע שבו ההודעה הקבועה שלי מדי בוקר וערב של "לילה טוב, ילדה יפה שלי" או "בוקר טוב, אהובה שלי" תיענה בתשובה: "גמ אני, אימוש". תשובה שתוריד מהאחימ והאחיות שלה את כובד האחריות שנ פלה על כתפיהמ השנה. המ נלחמימ על חייה ועושימ כל מה שהמ יכולימ ומבינימ כדי להנ כיח את העובדה שהיא עדיינ חטופה בעזה, יחד משפ 101 אנשימ ונשימ. לא רק 100 עמ עוד חות דואבות וכואבות - אלא עמ שלמ מדבר געגוע וכאב. כעת, כשהמערכה המלחמתית התרחבה לצ פונ, היכנ שביתנו נמצא, התובנה שנופלת לנו היא שהעוצמה האמיתית שלנו נובעת ממי אנ חנו אחד לשנייה, ומאיזה חיבור נייצר בינינו באוקטובר לא היה לשווא. מי 7 כעמ. מי ייתנ ו ייתנ והוא יזכיר לנו בכל דקה ודקה שהאהבה בינינו, האהבה לחיימ והעוצמה הקהילתית שלנו הנ הדבר החשוב והעיקרי. והנ גמ הניצחונ היחיד המשמעותי. מ י רב לשם ג ו נ ן מחכה לחבק אותך וליהנות מהצחוק שלך אימה של רומי גונן, שנחטפה לעזה ומוחזקת בה כבר שנה השנה הקשה בחיינו. < 11.10.24 | ערב יום הכיפורים תשפ"ה | 608 גיליון | 32