שביעי

01.11.24 | ל' בתשרי תשפ"ה | 610 גיליון | 4 ענבל רץ־גילמור דרך הגבורה מפריד בינ פחות מקילומטר מאהל הגבורה למאהל המחאה נגד ראש הממשלה בירושלימ. במקומ אחד הורימ, אחימ ואחיות שכולימ פתחו צוהר לעו למ הגבורה של הנופלימ, ובעודי יושבת ומאזינה - נשמעו צפירות מבחוצ. חש בתי שכנראה נוצר פקק בצומת, והרעש הפריע לקשב שלי, אכ לדוברימ זה לא שינה והמ המשיכו בעוז. כעבור דקות פורות - שוב צפירות. ובבתי את ראשי, וראיתי מכוניות עמ שלטימ. לא התעמקתי מדי, שתי דקות של צפצופימ חלפו והמשכתי להאזינ למשפחות. בפעמ השלישית כבר יצאתי כדי לנ ות להבינ מה ה יפור. זיהיתי את כלי הרכב עמ השלטימ והדגלימ מהתקהלות המחאה נגד ראש הממשלה. ואז זה היכה בי. הרכבימ מהמחאה עברו, שוב ושוב, כדי להפריע ליושבימ באוהל. בראשי התחילה ערה. משהו לא מ תדר, חשבתי לעצמי, הרי מכונ ימ כאנ השכולימ. הורימ, אחימ ואחיות, אלמנות ויתומימ. מדוע שהמחאה או מי מטעמה ירצו להפריע לדוברימ? הרי מאהל הג בורה והמחאה אינמ ותרימ. תוציאי את הראש מהחול, עניתי לעצמי, מה את עיוורת? הרכבימ עשו יבוב שלוש פע מימ וצפרו בכוונה. כדי לוודא שאכנ מדובר בהפרעה מכ וונת, שאלתי ביבי. תגידו, יש מצב שגמ אתמ שמתמ לב לצפירות שהגיעו מהצומת? "כנ", ענה חבר, "אפילו צילמתי אותמ". מה אני עושה עמ הדבר הזה, חשבתי. הרי א ור לשתוק לביזוי המתימ והחיימ. חברה הציעה שאעלה לרשתות. לא הצ לחתי. נפלה עליי עצבות גדולה. זה החזיר אותי כמה שנימ לאחור, להפגנות מחוצ לבית הנשיא רובי ריבלינ ביב וגיית הקמת קואליציה עמ תומכי טרור. מפגינימ שעמדו ביב הבמה של התנועה לאיכות השלטונ צעקו וביישו את הוריה של שיר ח'אג' הי"ד שהפגינו ב מוכ. אני זוכרת שהאירוע הזה טילטל, העציב וייאש אותי. נחצימ כאנ כבר קווים אדומים תקופה. תרבות הביטול שהתערבבה בפוליטיקה של השכול יוצרת בנ כלאיימ מרושע במיוחד. ויכוח פוליטי שעבר מזמנ את תחומ הלגיטימי. הקמפיינ השקרי המכונה "אלימות המתנחלימ", שהובילו ארגוני שמאל קיצוניימ עמ האגפ הפרוגר יבי העוינ במחלקת המ דינה האמריקאית, הוביל ל נקציות נגד מתיישבימ ונגד תנועת אמנה. עכשיו נולד קמפיינ חדש - "אוכלי מוות". לא מדובר במעריצי הארי פוטר, אלא בחבורה מאותגרת זהות לאומית. הכינוי הזה מוצמד לאנשימ עמ כיפות על הראש, ללא הבחנה ובעזות מצח של ממש. במיוחד לאור הכמות הבלתי נת פ ת של חובשי כיפה המובאימ לקבורה מאז פרוצ המלחמה, תוכ שהמ משאירימ שובל של משפחות שבורות לב. הדילמה שלי בשנה הזו היא איכ נאב קימ בתופעות הללו בלי לדרדר את השיח. אבל קמפיינימ שקריימ שהתחילו בוויכוח פוליטי הפכו מזמנ לקמפיינימ של שנאה ששורפימ פה רחובות. הכי מגוחכ לראות משהו לא מסתדר, חשבתי לעצמי, הרי מכונסים כאן השכולים. הורים, אחים ואחיות, אלמנות ויתומים. מדוע שהמחאה או מי מטעמה ירצו להפריע לדוברים? את אלה שלא מ וגלימ לראות כיפה בתל אביב זועקימ "תגיי ו ת'חרדימ" ו"שוויונ בנטל", תוכ שהמ מצמידימ כינויימ מח רידימ לחובשי כיפה שהמאבק החשוב הזה רלוונטי אליהמ באמת. נירמול התופעה הפ ולה של התעללות במשפחות שכולות מעיד על חולי וקלקול בחברה. התנאימ החברתיימ שנדרשימ כאנ כדי שנוכל לטפל בפצועימ בגופ ובנפש, וכדי שהמשפחות יזכו ל ביבה תומכת וב ריאה, יצטרכו להשתנות. זו חובה שלנו לאפשר להמ ביבה נטו לת מדונ, כדי לבנות עבורמ חו נ. השלב הראשונ הוא להתנקות מהשנאה. הגיע הזמנ לשרטט קווימ אדומימ גמ למחאה, ובוודאי להיזהר כפליימ במשפחות שכולות שאצי • לותנ וגבורתנ וללות לנו את הניצחונ. inbal.ratz.gilmore@gmail.com להם אתם מפריעים? מאהל הגבורה בירושלים