שביעי

ובהמשכ התקיימ האירוע המרכזי שבמהלכו דיברו משפחות, חטופימ שחזרו, רבנימ - כולמ יחד. בדרכ הביתה עברה בראשי תהייה: איכ לא הכרתי עד עכשיו את האירוע הזה, שמתקיימ מדי שלישי בערב? בשבוע שעבר, בשיחה שפור מה בגיליונ זה עמ יהודית מבורכ, אחותו של החטופ אבינתנ אור, התחלתי לה בינ שאני חלק מבעיה מגזרית רחבה בהרבה. ”אני מרגישה שהציבור הדתי לא מ פיק במאבק הזה, שיש הפניית גב ציבורית", אמרה, וכל מילה שלה פילחה את ליבי. ”במרחב הפרטי אני פוגשת אנשימ מדהימימ, שמ פרימ לי איכ המ עושימ תפילות והפרשות חלה. אבל במרחב הציבורי, למשל בשלטי חוצות בבנימינ, אינ איזכור לחטופימ. זה מזעזע וכואב". בעקבות דבריה של יהודית ני י תי להבינ למה זה ככה. למה הציבור שלנו פחות נוכח במאבק הזה, על אפ שברור לכולמ שאינ מישהו שלא החטופימ בבית. 100 רוצה לראות "הגאולה תצא מהכיכר הזו". עצרת בכיכר החטופים "חשוב שנגיד שגם אנחנו רוצים אותם בבית" הכתבה הזו אינה מנ ה לשפוט או לבקר אפ אחד, אלא להבינ מה מונע מאיתנו להיות שותפימ ופעילימ בכאב העצומ ובמאבק הכל ככ ב י י של המשפחות. ”עומר היה עניין פוליטי?" את ערבי ”שרימ יחד לשובמ" בכי כר החטופימ יזמה גניה ארליכ צוהר, דודתו של החטופ עומר נאוטרה ז"ל, שלפני כשבועיימ פור מ כי נרצח באוקטובר. ”כשגיליתי שעומר 7 ב חטופ הייתי בהלמ, לא ידעתי לעכל את זה", היא מ פרת, ”אבל כשפתח תי את העיניימ, והתחלתי להגיד בכל מקומ שהוא חטופ - אמרו לי שזה פוליטי. גמ בבית הכנ ת. ”כאבתי את זה ממש. עומר עלה מארה"ב ויצא להילחמ בטנק בשמחת תורה, ואומרימ שהוא עניינ פוליטי? איכ זה ייתכנ? הייתי שומעת את זה בעיקר מהציבור הדתי. בכלל, לצד הימני של המפה היה נוח להגיד שה חטופימ זה עניינ של השמאל. בערוצ לא שומעימ כמעט על החטופימ, 14 ואפ אחד לא עונד יכת חטופימ". נשמע שזה כואב לכ ברמה האישית. ”כנ, אני בעצמי דתייה, והכי קל לנו להגיד שאנחנו מתפללימ בבית כנ ת שלוש פעמימ ביומ. אבל אני משווה את זה לביקור חולימ. כשא תה מתפלל על חולה זה חשוב, אבל כשאתה בא לבקר אותו אתה נושא עימו בנטל. אינ לזה אח ורע. הרגשתי שהערבות ההדדית הזו ח רה. הרגשתי לבד ב וגיה הזו". גניה החליטה לעשות מעשה. ”עומר היה של כל עמ ישראל, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא יחזור וישמע שהוא עניינ פוליטי. מתוכ זה, ואחרי התייעצות עמ רבנימ, הרמנו את הע רבימ האלה שנותנימ תקווה לאחדות. 90 צילום: אבשלום ששוני, פלאש ב אחד מימי שלישי האחרונימ פנה אליי קולגה לעבודה. ”אני קופצ הערב לכיכר החטופימ. יש מעגלי שיח וגמ להקת הת תופיע. אתה בא?". האמת היא 6 קווה שלבושתי, עד לאותו רגע לא הייתי אפילו פעמ אחת בכיכר. אני רוצה בכל מאודי שכל הישראלימ המוחז קימ בעזה ישובו הביתה, חשבתי לע צמי, אבל פחות מתחשק לי לערבב בזה את כל הפוליטיקה, וכנ ביבי או לא ביבי. את המחוות שלי למענ נעדרינו אני מביע בתפילה, ובמדור הקבוע ב"שביעי" שבו אנו מביאימ מדי שבוע את יפורמ של הקרובימ שמייחלימ כבר לשוב לחיק יקיריהמ. אבל בהצעה הזו היה משהו מפתה; מה כבר יכול להשתבש במעגלי שיח וקצת מוזיקה? מק ימומ, אייצג בגאווה את הציבור הדתי לאומי. כשהגעתי, ממש בדקות הראשונות, הבנתי כמה אינ לי מושג. מאות, אמ לא אלפי, חובשי כיפה וכי וי ראש שרצו כמעט בכל פינה. הערב החל במעגלי שיח עמ משפחות החטופימ )וככ הכרתי יותר מקרוב גמ את י פורו של טל שוהמ(, השבוע ראיתי בחורה עם קעקועים עומדת לצד בחורה עם כיסוי ראש, ושתיהן שרות יחד ’אחינו כל בית ישראל‘. כיכר החטופים וקפלן זה לא אותו המקום. ברגע ששומעים את הסיפורים, גם התפילה היא אחרת. הם לא רק פוסטר צילום: פאולינה פטימר 90 צילום: חיים גולדברג, פלאש 20.12.24 | בכסלו תשפ"ה י"ט | 617 גיליון | 8