שביעי

14.03.25 | פורים תשפ"ה | 629 גיליון | 38 פורים קטן משהו, הפו מעוך רימ הזה שהגיע השנה. כאילו שהשמ בכוונה רוצה שלא נשתולל מדי, שנחגוג בקטנ. מצמצמ אותנו שלא נאכל או נשתה יותר מדי, כי שבת בפתח ואנחנו צריכימ להגיע רעבימ ל עודה וצ לולימ לתפילה. אני כבר ניצלתי את זה כדי לקחת גמ את משלוחי המנות ליעילות מיר בית, הכנתי קצת יותר לשבת ושלחתי כמה לטימ וחלה להשלמת ה עודה. יש את העניינ הזה של הצומות, שלפעמימ מרגיש לי כמו ההלכה של שירת נשימ, כאילו זה לא כזה מחויב המ ציאות. הרבה חברות שלי לא מקפידות על הצומות ה"קטנימ" כמו תענית א תר, ובכל פעמ מחדש אני מוצאת את עצמי בלופ, אומ רת לעצמי שאתחיל לצומ ואראה איכ אני מרגישה וב ופ מ יימת כמו גדולה; כלומר, עמ כאבי ראש, חולשה ותחושת יפוק שהנה, צלחתי עוד צומ שכבי כול לא הייתי חייבת - אבל כנ הרג שתי מחויבת. כחוזרת בתשובה, אני לא ממש מבינה את הבערכ הזה. אני יודעת שיש מלאנ תה מצוות והלכות ושמאוד קשה לדקדק בכולנ, אבל תמיד שומרת על השאיפה להיות שמ. חשוב לי לזכור שאני רוצה לקיימ את חוברת ההפעלה במלואה, ולשמור על הכללימ כדי לשמור על עצמי ולשמח את בוראי. לפעמימ נדמה לי שיש כמה "מנה גימ" שכבר התקבעו בציבור שזה ב דר לא להיות בדיוק ב דר. לכל אחד יש איזה מדד דו יות פרטי ו דר עדיפות לרמת ההקפדה, אבל מה שמפריע לי שזה נהיה קונצנזו . למה זה מפריע? כי אז הילדימ שלי רואימ שהחבר'ה לא צמימ וחושבימ שזה ב דר; והבנות שלי חושבות שהנ ישימו פ בשיער במקומ כי וי ראש מלא כשיתחתנו. ביני וביני אני שמחה שהנ רוצות לשימ את הפ . זה אחלה, כי זה מ מל את הרצונ להשתייכ ולהמ שיכ ללכת בדרכ, אבל בד בבד אני גמ מבינה את כוח ההשפעה של הקהילתיות שיכולה לחזק וגמ להחליש. שהטי אני אמא עונימ של "כי כולמ" עובדימ עליי הכי טוב: "אבל אמא, אפ אחד לא הולכ מחר לבית פר, אז גמ אני לא רוצה ללכת" או "אמא, לכל החברימ שלי יש טלפונ, ורק את לא מרשה" )אפילו ביק שתי מהבנ שלי לעשות רשימה שמית למי יש ואיזה וג(. אני מקנאה באמהות שיש להנ עמוד שדרה ומ וגלות לה גיד "כולמ ככה ואנחנו אחרת" וגמ לעמוד בזה. אני מרגישה שאני צרי כה את החוצ כדי לחזק אותי, ולכנ גמ שולחת את הילדימ לבתי פר תורניימ כדי להשלימ להמ את מנהג האבות שח ר לי. נכונ, לא בחרתי לחיות בחברה חרדית שבה הגבולות ברו רימ והקהילה משחקת משחק משמעותי וקו בע, לטובה וגמ לרעה. אני מעדיפה את החגורה פחות מהודקת, ועמ זאת תוהה על המקומות שבהמ היא השתחררה מדי, ואולי הגיע הזמנ לחזור לדיאטה ולהדק אותה שוב. אז אחרי שביא תי, אני אנ ה לה רימ ולהזכיר שאנחנו עדיינ בעיצומו של חג פורימ, וגמ זו מצווה חשובה שא ור לוותר עליה, כי על אפ ול מרות מוכרחימ להיות שמח, וגמ יש • הרבה על מה. כחוזרת בתשובה, אני לא ממש מבינה את הבערך הזה. יש מלאנתה מצוות והלכות, וקשה לדקדק בכולן, אבל אני שומרת על השאיפה לקיים את חוברת ההפעלה במלואה. או לפחות לרצות sharonroter@gmail.com Shutterstock איור: שרו ן רוטר סוגרת שבת