שביעי

16.05.25 | י"ח באייר תשפ"ה | 637 גיליון | 42 שלא נשתגע קראתי בשבת שעברה את "ציפור משונה" של טל נוימנ - יפור עמוק ופיוטי על הגבול החמקמק בינ שפיות לשיגעונ. נדמה לי שמאז ומתמיד אני חיה בצל החשש להש תגע; מילדות הרגשתי את זה קרוב, ועד היומ אני חוקרת את ה קאלה הזאת, מתבוננת בה, שלא תתקופ אותי כשאני לא מוכנה. זלדה המשוררת כתבה "לא ארחפ בחלל משו לחת ר נ, פנ יבלע עננ את הקו הדקיק שבליבי שמפריד בינ טוב לרע"; היא מכירה בעננ שמ עיב ומאיימ לה תיר את הקו הדק הזה שעוזר לנו להבדיל, וממשיכה: "אינ לי קיומ בלי הבר קימ והקולות ששמעתי ב יני"; מכוונת אותנו ל פר ההדרכה העתיק והמקיפ שיכול לע זור לנו לא להתבלבל בדרכ. נכונ, יש שיגעונ גמ לאלו השומרימ על המצוות, כי זו מחלה והיא יכולה ליפול עליכ כמו רעמ ביומ בהיר מכל מיני יבות. זה מפחיד לאללה. למה? כי נדמה שבמו בנ מ וימ, מחלות נפש מורכבות יותר ממחלות גופ. זה מתחיל בקושי בזיהוי - של החולה, ואחר ככ של ה ביבה והמ ערכת - וממשיכ בקושי לטפל. זה לא מדע מדויק, ובדרכ כלל עניינ של ני וי וטעייה, שלרוב עלול לכבות את רוחו של האדמ, או לפחות לגרומ לתופעות לוואי אכזריות. אבל הדבר אולי הכי גרוע הוא שה חברה לא ממש יודעת איכ לאכול את זה. במחלת הגופ קל לנו להזדהות ולהיות אמפתיימ, אבל מפני זאת של הנפש אנחנו מפחדימ, מתנכרימ, ול פעמימ חושבימ שזו מניפולציה ולא מאמינימ. שחווה דיכאונ או מא לא כל מי ניה דיפר יה הוא חולה נפש. יש קאלה ורמות תפקוד. אבל העולמ שלנו מבול בל: השקר שולט, החיצוניות המפולט רת והמעוּותת היא אידיאל היופי, הר שתות החברתיות גורמות לנו להרגיש כאילו אנחנו מחוברימ אבל בעצמ מפרידות בינינו, התקשורת מו כרת לנו שרע פה והכל קיצוני כל ככ. לאור כל אלה, צריכ להיאבק כדי לדבוק בדברימ שמשמ חימ אותנו וגורמימ לנו להרגיש משמעותיימ. חברימ וחברויות, למשל. אני יודעת, קשה לארח ותכל - למי יש כוח לצאת בערב? תמיד, ברגע האחרונ, בא לי להבריז. אבל אני לא מוותרת על חב רות טובות, כי זה מה שנותנ לי רוח במפר שימ; לא מוותרת על לארח בשבת, אפילו שזה דורש ממני טרחה; דואגת לעשות פורט, וגמ אמ זה עולה כ פ ומרגיש כמו מותרות - זה לא! לדבר עמ השמ, להרימ לו, להרימ לי, להודות ולהכיר בכל הטוב שיש לי, ולבקש עוד. להשקיע בכל מה שבדרכ כלל אנחנו נו טימ לשימ בתחתית דר העדיפויות, לעשות הכל כדי שלא ניפול. נמצאימ אנחנו בשיאה של המערכה בינ בני האור מול בני החושכ. יותר מדי גורמימ רוצימ לה שתלט על העולמ ולהרו אותו. אני יודעת שזה נשמע כמו רט אמריקאי וג ז', אבל זו אשכרה המציאות שלנו. אנחנו היחידימ בעולמ שמו רימ את נפשנו, גופנו, בנינו וכ פנו כדי להציל את העולמ. ובתוכ כל זה, אנחנו חייבימ לשמור על הרוח. "כל העולמ כולו גשר צר מאוד, והעיקר שלא יתפחד כלל" - כלומר, שלא יפחיד את עצמו, שלא נשתגע, • למעננו, למענ העולמ כולו. העולם שלנו מבולבל: השקר שולט, הפילטר הפך לאידיאל היופי, הרשתות החברתיות רק מפרידות בינינו, הכל קיצוני. עלינו להיאבק ולדבוק בדברים שמשמחים אותנו וגורמים לנו להרגיש משמעותיים sharonroter@gmail.com Shutterstock איור: שרו ן רוטר סוגרת שבת