שביעי

04.07.25 | ח' בתמוז תשפ"ה | 643 גיליון | 34 שלום ולא להתרעות המדינה שלנו חיה בפו ט טראומה, ומה לעשות שאפילו הפר ומת על החיבוק של ביטוח לאומי בקו לה של צופית גרנט לא ממש עוזרת. הפעוט של חברתי מתעורר בבוקר בבהלה, וצורח שהוא רוצה למקלט; בגנ הוא מ פר לגננת שיש כדור של אש בשמיימ ושמ וכנ לצאת. מבוגרימ מתקשימ לישונ בלי לה מההרגל להתעורר מה אונד הכי מלחיצ ומזעזע שיכלו למצוא להתרעות. הבנ הקטנ שלי עדיינ שואל מה נעשה אמ תהיה לנו אזעקה בדרכ לקניות, והבת החיילת פוגשת את ה יפו רימ העצובימ של אלו ש וחבימ על גבמ את באוקטובר ולא מצ 7 ליחימ לחזור לחיימ שלפני. אנחנו חיימ במערכה מתמשכת כבר כמעט שנתיימ, ובתחו שה שזה ממש עוד לא נגמר. היומ כולמ חיימ את מה שעבר על תוש בי הדרומ בזמנ שאנחנו התנהלנו כרגיל. ומה שהמ חוו אז, הפכ כבר לרגיל של כולנו. בתוכ כל זה, הייתה לי שיחה מפתי עה עמ חברתי שרה שגרה בצרפת. היא עברה ליש 12 נולדה שמ, אבל בגיל ראל עמ אמא שלה. הכרתי אותה בתי כונ עירוני א' בת"א. אני למדתי במגמת קולנוע, והיא בתיאטרונ - שחקנית מוכשרת ויפהפייה - ומיד נעשינו חב רות. אחרי כמה שנימ היא נ עה לניו יורק והקשר נותק, אבל חידשנו אותו כשחזרה לישראל עמ ארו ה הצרפתי. המ התחתנו והביאו ילדה מתוקה לעולמ. היינו שתינו אמהות צעירות, ובילינו המונ יחד. היה להמ חיבור עמוק ליהדות, ועמ השנימ והתשובה שלי שמ רנו על קשר. כשהבת שלה כבר הייתה בתיכונ, המ החליטו לחזור לצרפת. היה להמ קשה כאנ עמ הפרנ ה, ובכלל. מאז היא חיה שמ, ואנחנו מדברות בטלפונ ומתראות כשהיא מגיעה. אפילו נ עתי אליה עמ בתי לטיול בת מצווה לפני כמה שנימ, אבל מאז פרוצ המלחמה היא כבר לא באה ואני לא מאשימה אותה. גמ אח שלי, שגר בניו יורק לא דרכ כאנ מאז, ואני מניחה שיש עוד לא מעט יש ראלימ כאלה בעולמ. מה רבה הייתה הפתע תי כשהבת שלה כתבה לבתי שהיא מגיעה לביקור. דווקא עכ שיו, כשהכל כל ככ לא ודאי? מה מושכ אותה להגיע וכביכול ל כנ את עצמה? לשרה התקשרתי והיא יפרה לי שלבת שלה יש חבר שנמ צא בתהליכי גיור, והמ רוצימ לבוא לפה יחד. הוא מאוהב בישראל, ורק מחכה להגיע לפה. האמת? הייתי המומה. איכ קורה שבחור נוצ פתאומ רוצה 18 רי בנ להיות יהודי, ולמה דווקא כשישראל כל ככ מגונה ומושפלת בעיני העולמ? מה מושכ אותו לכאנ? שרה יפרה לי שהוא נמשכ ליהדות מילדות, שהוא הולכ לבית כנ ת בכל שבת, מקפיד לא כול כשר ולומד תורה. ההורימ שלו לא יודעימ מאיפה זה בא, אבל זו רמימ בלית ברירה כדי לא לאבד את הילד. מצד אחד שרה מתלה בת, ומצד שני קצת חוששת שתראה יומ אחד את בתה בגרביונימ ופאה. אני קרנית לראות אותמ, ואולי להבינ יותר את התופעה כשיגיעו. בדרכ כלל לא ממש אכפת לי איכ מ תכלימ עלינו בעולמ, אבל ה יפור הזה נתנ לי קצת אור במנהרה החשו כה של "פרי פל טיינ" וכל הבולשיט הזה. יש עומק, יש כאלה שמתחברימ, שאוהבימ, שרוצימ לקחת חלק ושרואימ מעבר. יש עוד תקווה שהאמת תצוצ בינ • שברי השקר, וטועמיה זכו. שרה, חברת הילדות שלי, חזרה לצרפת כי היה לה קשה כאן. הופתעתי כשבתה כתבה לבתי שהיא מגיעה לישראל. דווקא עכשיו, כשהכל כל כך לא ודאי? מה מושך אותה? sharonroter@gmail.com (: הילה כהן AI עיבוד תמונה ) שרו ן רוטר סוגרת שבת