שביעי

18.09.26 | ערב יום הכיפורים | 702 גיליון | 10 ביתה כדי לחזור למקומ שהוא כבר לא מגדיר כבית? ליישובימ שעל הגבול היה קשה להתניע מחדש אחרי הפינוי. זה לא וד מדינה. זה גמ לא וד שליישוב שלנו היה קשה יותר. שילוב בינ שיעור גבוה של פגיעות ישירות בבתימ ומבנימ, קרבה יתרה לג בול הלבנוני ואתגר דמוגרפי שקדמ למלחמה. אבל תוכ כדי הקושי הזה, משהו קרה. משפחות חדשות. 12 המושב קלט מבנימ ישנימ כבר עוברימ שיפוצ, ומתחדשימ כדי להפוכ למועדונ גיל הזהב ולמועדונ נוער. נפתח גנ ילדימ, ויש דיבור שבשנה הבאה ייפתח גמ פעוטונ. אמ הייתמ מ פרימ לי על זה לפני שנתיימ, לא הייתי מאמינ. והנה, זו המציאות. וממש כשחשבנו שזהו, שגל הקליטה נגמר ולא יבואו משפ חות נו פות - דווקא הגיעו עוד ועוד. ככה נראית גאולה. טיבה להתיישבות והמשרד למשימות לאומיות, והביקוש עולה על ההיצע. בשתולה כבר מכשירימ את השטח לש כונה. רעש הכלימ המכניימ הכבדימ שמיישרימ את השטח הוא הרעש המתוק ביותר שאפשר לשמוע. גאולת האדמה. עדיינ יש קולות מלחמה. התותחימ יורימ, לפעמימ ביומ, לפעמימ בלילה, ואנחנו כבר יוד עימ להבחינ בינ הרעש הרגיל לרעש שצריכ לשימ אליו לב. וזה רעש טוב. אולי לא מתוק, אבל טוב. מי שלא גר בקו העימות לא יבינ את זה, אבל כשהתותחימ רועמימ, לא רק המוזות שותקות - אלא גמ האויב, חיזבאללה. רעשי הירי והפיצוצימ אולי פוגעימ בשגרת החיימ ומעירימ אותכ לפעמימ באמצע הלילה בבהלה, אבל המ העדות הברורה והמוצקה לככ שצה"ל ממשיכ לפעול באגר יביות הכרחית לשמירה על ביטחוננו. הקו נ פציה הישנה מתה: כבר לא מחכימ לאויב, אלא משכימימ להכות אותו. "בְּיוֹמ הַכִּפֻּרִימ תַּעַבִירוּ שוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶמ... וְשַבְתֶּמ אִיש אֶל אַחֻזָּתוֹ וְאִיש אֶל מִשְפַּחְתּוֹ ויש עוד פנימ לשיבה הביתה: תָּשֻבוּ". לפני כמה ימימ עליתי על טרמפ אקראי ביציאה מהיישוב, בדרכ לקור במי לואימ. הנהג יפר לי שהשנה, לראשונה אחרי הרבה שנימ, הוא יבוא לתפילות החגימ בבית הכנ ת. משהו התעורר בי אחרי כל מה שעבר עלינו, ה ביר. בינתיימ אנחנו כאנ, בונימ ומש קמימ, בינ קורות הפיגומימ וקולות התותחימ, אחרי שמצאנו מעצבת נהד רת וקבלנ מתוק, ומקווימ לשמוע עוד • יפורימ קטנימ על שיבה וגאולה. ויש גמ שמחה, ופתאומ היא בכל בשבילי המושב מתרוצצימ מקומ. ילדימ. זה אולי נשמע מובנ מאליו, אבל אחרי שלוש שנימ שבהנ הרחו בות היו ריקימ רוב שעות היממה וגנ השעשועימ שימש בעיקר חיילי מי לואימ, זה לא מובנ מאליו בכלל. לבת הקטנה שלי יש עכשיו המונ חברות חדשות, והגינה שהייתה כל ככ שקטה התמלאה שוב. בערב ראש הרבה תהפוכות עברנו, ואני מקווה שמכל הכאב והחרדה, יישארו בסוף רק אמה על אמה שלא נטייח, זכר לחורבן ממש. רסיס שאולי אמצא באקראי בטיול בחורש הצמוד לבית, והשערות הלבנות שהתווספו בינתיים השנה ראיתי מחזה שגרמ לי לעזוב את המחשב ולצאת אל העולמ: עדת תינוקות שוטטה בחוצ עמ הגננות. אלו היו ילדי גנ שתולה תשפ"ז, שיצאו לחפש את ימני החג בינ השבילימ. אחרי המלחמה התחדשו הגפנ, התאנה והרימונ ונתנו פירות טובימ ומתוקימ. אולי ידעו שיהיה להמ ביקוש השנה. גאולה. גמ אצל שכנינו בזרעית ונטועה מרגישימ את ההתחדשות הזו. משהו זז. ביישובימ רבימ לאורכ קו העימות קמות עכשיו שכונות צמיחה של הח