שביעי

18.09.26 | ערב יום הכיפורים | 702 גיליון | 8 יש דברים שאני עוד מנסה להבין. מה קורה לנפש של נערה שהתבגרה במלחמה, הכירה חברות, ושוב נאלצה לבנות לעצמה חיים חדשים? ומה עם ילד שחוזר למקום שהוא כבר לא מגדיר כבית? ביתה שמכל הכאב והחרדה, יישארו ב ופ רק אמה על אמה שלא נטייח, זכר לחורבנ ממש. ר י שאולי אמצא באקראי בטיול בחורש הצמוד לבית, והשע רות הלבנות שהתוו פו בינתיימ. מה הצלחנו לשקמ ומה לא? את הבית - כמעט; את השגרה - בג דול; את התחושה שהמקומ הזה שבו אנחנו יושבימ הוא הבית שאותו עזבנו - את זה עדיינ לא. ואולי זה בכלל לא דבר שאפשר לתקנ, אלא כזה שצ ריכ לבנות מחדש, כי בינתיימ כל ככ השתנה כאנ. ומה למדנו על עצמנו בשנימ האלה? אני לא בטוח שכבר עשינו את חשבונ הנפש המלא. בינ כ ה לעשור זה הזמנ. קודמ כל, שאפשר להחזיק מעמד, הרבה יותר ממה שחשבתי. שאפשר לעזוב בית, ועדיינ לשמור על תחושת בית. שבית הוא באמת לא ארבע קירות ומשכנתא, אלא המשפחה. אבל למדנו גמ שקשה לקבל אפילו החלטות פשוטות, כשאתה לא יודע איפה תהיה בעוד חצי שנה. שכשה נפש תחת עומ , זה משפיע גמ על הגופ. ששנימ של נדודימ משפיעות על תחושת הביטחונ של הילדימ. ויש עוד דברימ שאני מנ ה לה בינ, שהמ תוצאה של הבחירה לחזור ליישוב זעיר על הגבול, אחרי חיימ נוחימ בעיר קטנה, מרחק הליכה מבית ה פר, מהמאפייה ומהמכולת: מה קורה לנפש של נערה שהתבגרה תוכ כדי מלחמה, הכירה חברות, ושוב נאלצה לבנות לעצמה חיימ חדשימ במקומ שאותו עזבה? ומה עמ ילד, שכבר מצא לעצמנו פינה משלו בעיר שאליה פונה, ואז עזב את ימני הר י ימ עדיינ לא יעברו עוד כמה שבועות עד תיקנו. שנגיע לזה, בעזרת ה', גמ מטבח עדיינ אינ וגמ לא גינה עמ עצי פרי. אבל הבית שלנו כבר הולכ ולובש צורה חדשה. הקירות הפגועימ נהר ו, ובמקוממ הוקמו קירות חדשימ. הרצפה הוחל פה, ו ביב הבית המתחדש כבר עומ דימ פיגומימ, ימנ לשלב הבא שעוד מעט יגיע: תיקונ המעטפת. כנ, גמ היא ניזוקה מאוד כששני טילי נ"ט של חיזבאללה פגעו היישר בלב הבית. שלוש שנימ חלפו מפרוצ המ לחמה, כמעט שנתיימ וחצי מאז הפגיעה השנייה בביתנו, ואנחנו שוב בשתולה, המושב הקטנ שעל גבול הלבנונ. אנחנו עדיינ גרימ בבית זמני שכור, אבל שוב במקומ שבו היינו ברגע שבו הכל התחיל. כמו כל עמ ישראל, אני זוכר את הרגע שבו הבנו שהופתענו. את ההבנה שבדרומ מתחולל טבח נורא. את ההכנה הפיזית והמנטלית לה תמודדות עמ אירוע מקביל שעלול לפרוצ בכל רגע אצלנו בצפונ. וגמ את ההתגיי ות המהירה של עמ יש ראל, מי לחזית ומי לעורפ. מה לא עבר עלינו בדרכ המשפחה התפ מאז אותו רגע? נתה ונדדה בינ בתימ, יישובימ ועול מות. הבית שלנו הפכ לעמדה צבאית. אני הייתי קצת באזרחות והרבה במי לואימ. הילדימ עברו בתי פר, הכירו חברימ חדשימ ולמדו לה תדר עמ מציאות שמשתנה ללא התראה. כמעט הכל השתנה, אבל היו עוגני פלדה שתמיד היו שמ: הזוגיות, המשפח תיות, החברות, האמונה. המ עזרו לנו לא להי חפ עמ המ חשבות השליליות, כש בבי השירות התארכו שוב ושוב. כשהבית נפגע פעמ אחת ואז עוד פעמ. כששמאי מ רכוש פחדו לעלות פעמ אחר פעמ, ובצדק, מחשש לפגיעת טיל שלישי. כשהמה נד שצוּות אלינו "נעלמ" מהרדאר, והתברר שגוי למילואימ ב וריה. כשלא היה אפשר להשיג בדיקות מעבדה הכרחיות לבית הפגוע. כש מתקפה איראנית על המרכז הכאיבה לעוד משפחות רבות, וגמ משכה אליה את כל הקשב של הרשויות מהצפונ. כשכמעט נפלנו בפח של קבלנ רמאי. כשהשאלה האמ הפיצויימ י פיקו או לא הפכה למאתגרת יותר ויותר. הרבה תהפוכות עברנו, ואני מקווה